על דעת עצמה

אני מצהירה בזאת שכבר שנתיים אני עובדת בערוץ 10 ואני עובדת מאוד מאוד קשה כדי שתזכרו את זה. אני חוזרת, ערוץ 10, ולא בערוץ 2. ההצהרה, שנשמעה מול שלושה עדים, הכוללים עיתונאית, תינוק ומלצרית, שייכת לאושרת קוטלר־בנגל (וכן, היא מתעקשת על שם המשפחה הכפול), שמביעה תסכול על כך שהיא עדיין מזוהה עם הערוץ המתחרה ושעדיין מחפשים אותה בתוכנית החדשות "שש עם". "זה בטח לא עוזר שבערוץ 2 שידרו לא מזמן שידור חוזר של סדרה שעשיתי וגם את "ריטלין לכל דורש" שצולמה לפני שנתיים. וזה גם לא היה מקרי".

קוטלר בנגל. מתעקשת על השם הכפול (צילום: כפיר חרבי)

אולי היית צריכה לעשות יותר רעש כשעזבת את ערוץ 2.

"המעבר שלי לא היה דרמטי כמו זה של מיקי (חיימוביץ'). לא חטפו אותי לשום מקום. בערוץ 2 לא רצו שאעזוב, אז בהתחלה היו פרסומים שאני עושה הפסקה, אחר כך נעלמתי, אבל זה לא הפריע לאנשים לשאול אותי כל פעם מה קורה ב"שש עם".

קוטלר־בנגל כבר עשתה כמעט הכל בטלוויזיה. כשהוקמה חברת החדשות של ערוץ 2 בשנת 1993 היא הגישה מבזקים, היתה כתבת תרבות, עורכת המשנה והמגישה של מוסף השבת.

היא הגישה את "פגוש את העיתונות", תוכנית ראיונות אישית ופוליטית והיתה האשה הראשונה לעשות זאת, היא הנחתה את "אולפן שישי" של חברת החדשות לצד עמנואל רוזן ובשנת 2001 היא החלה להגיש את "שש עם", אולי התוכנית שהיא יותר מכל מזוהה איתה. ואז קוטלר־בנגל נשברה. התעייפה. כבר רבות דובר על שני פרצי הבכי שלה בשידור חי.

הפעם הראשונה היתה ביום הזיכרון בשנת 2003, כאשר ראיינה דודה של שני פעוטות שהוריהן נרצחו. במקרה השני, היא היתה צריכה לסכם את קורות חייו של המנצח גרציאנו (זיקו) יצחק ז"ל" ונקלעה לסערת רגשות. ואז היא לקחה פסק זמן. נשמה. ערערה. הרהרה. למדה פילוסופיה. כתבה ספר ("סיפור שמתחיל בדמעות") ואז קוטלר־בנגל חזרה. בצעדים רכים. עד להגשת מהדורת החדשות בשבת של ערוץ 10 (ועל הדרך העלתה את הרייטינג של המהדורה מ־6.3 אחוזים ל־10.3 אחוז).

פעמיים קוטלר, פעמיים פרצה בבכי (צילום: כפיר חרבי)

"זו היתה תקופה שבאמת לא ידעתי מה יהיה בסופה, לא רציתי בכלל לחזור לטלוויזיה", היא נזכרת, "כשאתה יושב שנה בבית אתה מגלה מה אתה אוהב. אחרי שסבלתי מהגשה יומית של חדשות ומראיונות, התברר לי שאני אוהבת את המקצוע אבל לא את ההגשה, ולא פוליטיקה הארד קור, לא את החדשות הקשות. הגעתי למסקנה שאני אוהבת את ההגשה הדוקומנטרית והמגזינית".

"למדתי אז קבלה והיה לי מפגש אקראי עם מישהו בקשת והוצע לי לעשות סדרה דוקומנטרית על הקבלה. ואז קראו לי לערוץ 10 להמשיך את העשייה הדוקומנטרית. בערוץ 2 סדרת תוכניות הדוקו נקראה 'מדובר בתופעה', בערוץ 10 זה היה אמור להיות '360'. בסוף זה נגמר באסופה של תוכניות בודדות לצערי. קשת פשוט פירקו את הסדרה".

מהן הסיבות לכך?

"מאותה סיבה שהז'אנר הדוקומנטרי מת בערוצים המסחריים, זה מביא רייטינג, אבל יותר זול לעשות ריאליטי שמביא עוד יותר רייטינג. הדבר הראשון שהורידו עכשיו ברשת זה את הדוקומנטריים. תשעה סרטים ירדו בין לילה. אם צריך לחסוך, פוגעים בדוקומנטרי".

חוץ מסרטים על חייהם של ריטה ואייל גולן.

"זה דוקו־סלב, זו לא עבודה דוקומנטרית. כבר כשהייתי בקשת היה לי ברור שמותו של ה'אנר הדוקו קרב וכשהציעו לי בערוץ 10 להגיש את המגזין, היה לי קשה לחזור לאחור כי כבר עשיתי את זה. אין מה לעשות, החלום לעשות את הדוקו שאני אוהבת יישאר בגדר משאלה. הבעיה שהטלוויזיה חיה באשליה שהיא צריכה לשדר לקהל רחב ולא לקהלים ייעודיים. אז בערוץ 10 ניתנה לי ההזדמנות לעשות מיני דוקומנטריה, ואני אחראית הבלעדית על התכנים במהדורה, אני עושה כתבות וגם משתתפת בעריכה".

מה היה לך חשוב שיהיה במהדורה הזאת? במה את נבדלת מהמהדורה של ערוץ 2?

"לעשות מגזין ביום שבת זו אולי אחת המשימות היותר קשות בטלוויזיה היום. אתה לא יכול

להשתמש באירועי השבוע שהיה, כי תוכניות שישי טחנו את זה והעיתונים טחנו את זה לאורך כל השבוע ובסופו. אז בעצם אתה משדר אחרי כולם. ערוץ 2 עושים לייף סטייל ואני לא אוהבת את זה, זה לא מעניין אותי להתעסק בזה, זה מביא להם מספרים יפים, אבל האמת היא שלפני 15 שנה הגשתי את מהדורת החדשות בשבת וגם אז זה הביא 30 אחוז רייטינג".

"המהדורה הזאת תמיד תהיה במקום הראשון בטבלאות. לא משנה מה תשים שם, אנשים יסתכלו על זה. אני מתה על דני קושמרו, אבל אני לא חושבת שהם עושים תוכנית טובה. אנחנו מעלים לסדר היום את הנושאים החברתיים, במובן הרחב של המילה, שנזנחים בתקשורת. כולל איכות הסביבה, מפעלים מזהמים, תחקירי צרכנות ותרבות וכמובן יש לנו את פינת 'הצינור"'.

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון ה-1000 החגיגי של פנאי פלוס