אין לו רגע דל

בסבלנות ובשקט, בלי לפזול יותר מדי למחוזות אקס-טריטוריאליים, הצליח שחקן התיאטרון מיכה סלקטר לכבוש לעצמו שם ומקום על הבמה הישראלית. איש עבודה, סלקטר. מעמיק, רציני ואחראי. תמיד היה כזה, עוד בימים בהם למד בסטודיו למשחק של ניסן נתיב בתל-אביב. כבר אז, הוא ראה במשחק מלאכה מהותית יותר מאמצעי פרסום. בתקופה שבה פרסום הפך לעיסוק, סלקטר הוא זן נכחד, יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. 

סלקטר ב"אנדה". תמיד בשליטה (צילום: מרב יודילוביץ')

בחיים כמו על הבמה, נדמה שהוא תמיד בשליטה. צריך להתקרב בכדי לגלות את החששות, הפחדים וסימני השאלה. כשאני שואלת מדוע החליט לדבוק בתיאטרון הוא עונה: "כדי לחשוף את הפחד הגדול. זה שמפעיל אותך". אחד מסימני השאלה הגדולים שהציב לעצמו השנה מלמד לא מעט על האיש. עמוק מתוך הנוחות הגדולה שגיבש לעצמו בתיאטרון "הקאמרי" במשך שנים שבהן הפך לאחד משחקני דור הביניים הבולטים, הוא החליט שצריך שינוי.

ב"קאמרי" לא השכילו לאפשר לו לנסוק, אז הוא עזב ל"בית לסין" אחרי שמנהלת התיאטרון, ציפי פינס, הציעה לו תפקידים מרכזיים וקו אופק לשאוף אליו. "המקצוע הזה ערפילי, וציפי הראתה לי דרך", הוא אומר, "היא באה עם תוכנית עבודה ארוכת טווח והלכתי איתה. אני מאמין שפיה ולבה שווים".

יכול להיות שב"קאמרי" היה לך פשוט נינוח מדי?

"אני הייתי נינוח מדי. עזבתי את התיאטרון ברוח טובה, כי הרגשתי שחסר לי אתגר. הרגשתי שהחיבור עם ציפי מתאים ברמה האישית ושהיא תיתן לי לעשות דברים מעניינים. אף תפקיד לא מונח על מגש, אבל יש כאלה שהם פחות מאתגרים מבחינת המעברים הרגשיים. לא הרגשתי שיש לי מספיק מזה".

חסר מנוחה

סלקטר ב"אנדה". "מפוּצץ במעברים רגשיים"

ההצגה עוררה סערה זוטא עם עלייתה לבמה, בשל הפרשנות האמנותית של מיטלפונקט לאירועים ההיסטוריים ולדמויות שלקחו בהם חלק. המחזה, שמאשים את מפלגת מפא"י בפוליטיזציה של משפט אייכמן, את פרקליטות המדינה בשיתוף פעולה עם שיטות המפלגה ואת החברה הישראלית בדחיקתם של ניצולי השואה ממנה והלאה, הצליח לעצבן רבים.

סלקטר, מצדו, מבין את הפולמוס אבל מתקשה לקבל אותו. "המחזה מביא סיפורים של אנשים בודדים שנטחנו עד דק על ידי המערכת. זה לא סיפור של ימין או שמאל, של מפא"י או חירות, זו רק המסגרת, התירוץ. זה סיפורם של האנשים הקטנים".

ובכל זאת מיטלפונקט לא בחר סיפור קפקאי מדומיין אלא שתל סיטואציה בדף היסטוריה מאוד ספציפי שהוא פצע עמוק.

"הלל השתמש בפילטר של משפט אייכמן או ליתר דיוק בהוויה של התקופה ההיא, ביישוב היהודי ובמשבר החריף שהיה בין ה'הם' שבאו משם לאלה שחיו פה. הוא כתב מחזה על דחיקתה לשוליים של חלק גדול מהאוכלוסיה. זו החירות האמנותית שלו לבחור על מה הוא רוצה לשים את זכוכית המגדלת.

זה לגיטימי. מישהו יודע האם ריצ'רד השלישי היה באמת גידם? שקספיר תיאר אותו כך כדי להדגיש את נבלותו. אז תתארי לעצמך שהיום היו קמים החבר'ה שלו במחאה ואומרים: 'הלו, חברים. זה לא בדיוק ככה. ריצ'רד זה בנאדם שעשה בכל זאת דברים בשביל המדינה. תפסיקו להתלכלך עליו'. לזה קוראים חירות אמנותית".

מה שקשה אולי לצופים זו האמירה שממשלת ישראל ניצלה את המשפט הכי מתוקשר בהיסטוריה שלה כדי לעשות הון פוליטי על גבם של הניצולים.

"את יודעת שממשלת ישראל שוכרת את מיטב עורכי הדין בארץ כדי להגן על כסף ששייך לניצולי שואה? יש עוולות כאלה בכל פינה. אנשים ניגשים אליי אחרי ההצגה ואומרים לי שאמא שלהם היא אנדה, שגם אותה לא קיבלו לעדות במשפט בגלל דעותיה. אין כזה דבר אמת אבסולוטית והמחזה הזה מציג אמת מסוימת. המחזה הזה הוא בעצם על אלה שפספסנו, אלה שהלכו מפה כי הם לא התאימו לישראל החדשה, ליהודי החדש שהמצאנו. צריך להצר על כך שפספסנו אנשים טובים, שמעבר לששת המיליונים, אבדנו תרבות שלמה שהיהודי החדש נבנה על חורבותיה".

הדמות של נוחי בנויה על מחיקת העבר.

"נכון. ממש כמו שהיום, עולה חדשה מרוסיה משנה את שמו מְדִימה למשה. זה קיים גם היום וזה בדיוק מה שהופך את המחזה הזה לטוב. הוא מדבר על בעיות שקיימות גם היום בחברה הישראלית. אלה שבאו מ'שם' יכולים בקלות להיות הרוסים והאתיופים של היום. אני מתאר לעצמי שהרבה ילדים רוסים מתביישים שההורים שלהם מדברים ברוסית. זה כמו אז, בשנות החמישים, שבכניסה למכולת היה שלט שעליו כתוב: 'דבר עברית'. כשבנאדם היה מדבר עברית משובשת חשבו שהוא מטומטם. הוא יכול היה לדבר שבע שפות אחרות ולקרוא בהן פילוסופיה, אבל אם בעברית הוא היה עילג, אז כל מה שנותר לו זה לדבר בחדרי חדרים עם חבר דובר יידיש. האנשים האלה הוכנסו לגטאות וזה קורה גם היום. אם חשבנו לרגע שאנחנו עם פחות גזען, אז ממש לא".

מחזות מהלב

לצד המעברים הרגשיים המורכבים, סלקטר נמשך לכתיבה של מיטלפונקט שנובעת, לדבריו, מהמקום ממנו נולדו מחזות כמו "ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס או "מותו של סוכן", של ארתור מילר, שבשניהם שיחק.

סלקטר ואשתו, השחקנית אלה שור ב"ביבר הזכוכית". "חיבור מהלב"

"הם יודעים היטב על מה הם כותבים", אומר סלקטר, "אלו מחזות אוטוביוגרפיים שנכתבו מהבטן. אני חושב שזה נכון גם להלל. אמא שלו שאלה אותו פעם מדוע הוא לא כותב על השואה. הוא ענה שאי אפשר להכיל את זה. אני חושב שאולי בגלל שהיא באה משם, עלתה לפה, החיבור שלו לסיפור בא מהלב. זו לא כתיבה שאתה נתקל בה הרבה. זו לא כתיבה שנועדה להבריק, היא נובעת ממקום עמוק יותר. הלל מיטלפונקט, ארתור מילר וטנסי וויליאמס, מדברים על בני אדם וכל עוד יהיה תא משפחתי, המחזות האלה יהיו אקטואליים".

זו הצגה שבה הקהל נדרש כל הזמן לנתח את מה שקורה על הבמה, יש במחזה המון פרטים.

"טוב מאוד. הרבה פעמים שאלנו את עצמנו איך יגיב קהל שלא מכיר את ההיסטוריה, שלא יודע את הפרטים ולא מכיר את הדמויות. הלל אמר 'מי שירצה לדעת, שיקרא' ואני מוריד בפניו את הכובע. הוא יכול היה להסביר לקהל, אבל העדיף שלא. את הפרטים אפשר לקרוא בספרים. אם אמנות גורמת לך לפעול, היא עשתה את העבודה שלה".

שחקן צריך נקודות חיבור לדמות?

"אתה מביא לבמה את עצמך. דמות זה משהו שחי בך בגוף ולכן במקרה של נוֹחי אני צריך להבין איפה בחיים הפרטיים שלי הייתי דחוי, איפה לא קיבלו אותי, איפה הרגשתי לא שייך. היו מקומות כאלה ואני מברר אותם עם עצמי ומוצא מקבילות בתוכי. במובן זה, לשחק זה כמו להיות צלף ולנסות להגיע לנקודות המדויקות האלה. זה חייב להיות בשליטה. לתת לרגש לצוף אבל לא לגלוש. להפסיק רגע לפני. אסור לתת לו להשתלט עליך. אם אתה מחליט שהוא לא גולש מעבר לרפליקה הרביעית, שם הוא נשאר".

זו עבודה טיפולית?

"אם אני לא מרגיש סחוט וריק כשאני מסיים הצגה, לא הגעתי לשם. אתה מרגיש את הלאות הזו בגוף. זו עבודה קשה". 

מיכה ואברהם סלקטר. "אני דורך במקום בו כפות רגליו של אבי דרכו"

אתם משחקים אב ובן בסיטואציה מאוד טעונה. עד כמה מתערבבים החיים והבמה?

"בוא נגיד שאנחנו משתמשים בחומרים אישיים מהבית, רק שאנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מסתכלים בעיניים אחד של השני ויודעים בדיוק על מה אנחנו מדברים. לפעמים צריך לעצור את הרגש. הלל בנה מערכת יחסים של אב ובן שלא יודעים לדבר, לחשוף רגשות או לגעת. הם לא יודעים לצאת מכליהם. זה עצוב. אני חושב שאין אדם בקהל שלא מכיר את זה מהבית. אין אף אחד שהמקום הזה לא חשוף אצלו. זה לא פתור ולעולם לא ייפתר, זה פצע חי ונושם שכל המחזאים הגדולים כתבו עליו. כולנו מנסים ללא הועיל לברוח מהדמיון שלנו להורים".

בחירה אמיצה

בניגוד לשחקנים אחרים, שמנהלים קריירות מקבילות בטלוויזיה ובקולנוע, סלקטר בחר בתיאטרון וממנו הוא ממעט לצאת. "היו לי אפשרויות לבחור בפריים-טיים בטלוויזיה אבל הלכתי למקומות אחרים שחשבתי שהם איכותיים יותר. זה אולי תמים, אבל זה כך", הוא אומר.

"הלכתי לתיאטרון כי ינקתי תיאטרון. לא יכולתי להימלט מזה. אני מחפש בתיאטרון את הבערה, את העניין האמיתי".

הוא מחבק את ההגדרה "רץ למרחקים ארוכים". פרסומות עושות לו רע. טלוויזיה הוא מחזיק בשביל מה שהוא מגדיר כ"תוכנית התרבות הטובה ביותר על המסך": "ליגת האלופות" עם מודי בר-און. "מעבר לכדורגל מדברים שם על כך כך הרבה דברים שאין להם היום מקום על המסך. יש בו המון חן באיש הזה, ומטען תרבותי אדיר ונדיר", אומר סלקטר, "בדרך כלל דוחפים את התרבות לכל מיני מקומות נידחים שלא תפריע, נחמד לדעת שיש עוד כמה איים שהם לא ריאליטי".

למה תוכניות הריאליטי כל כך מכעיסות?

"השלב הבא אחרי הריאליטי יהיה תכניות רנטגן. ראינו כבר הכל, עירום זה כבר לא מרגש, אז בוא נלך ישר לצילומי פנים קיבה, כי אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. קחו קבוצה של חולים סופניים ותהמרו מי ימות ראשון. המשפחה תקבל מיליון אם החולה ינותק מהמכונה. הרי לְשַם אנחנו הולכים. זה גועל נפש. מה זה ריאליטי בעצם? זו הנטייה המעוותת לשחק את אלוהים, 'לביים מציאות', זה מגדל בבל אחד גדול. יצאתי לפני יומיים מהבית להצגה והייתי בהלם מזה שיש אנשים ברחוב. הרי חלקם סגורים באי, חלקם נעולים בווילה, כולם בטלוויזיה. ישראל זו מדינה קטנה, עוד מעט לא יישארו פה אנשים כי ישתמשו בכולם וזה ייגמר".

התא המשפחתי שבנית עם השחקנית אולה שור, הילדה שהפכה אתכם להורים. עד כמה כל זה נכנס לעבודה ומשפיע?

"מאוד. אם קודם חשבתי שאני אדם עם חרדות מסוימות, גיליתי שהן למעשה הרבה יותר גדולות ורובן קשורות באלה ובמעין. אם חשבתי שאני אדם שמסוגל להרגיש, גיליתי שאני טובע ברגש כלפיהן. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בשנים האחרונות וזה לא משתווה לכלום. זה זך וטהור וככה אנחנו משתדלים לשמור על הבית שלנו. לפעמים מפחיד לחשוב שהילדה גדלה באווירה שכזו ושהיא יכולה להמשך לזה".

למשחק?

"נגיד. אני מושיב אותה ליד הפסנתר 20 דקות ביום מרוב לחץ. בטח יום אחד היא תסגור לי את הפסנתר על האצבעות. אבא רודן. הייתי נשוי פעם אחת וזה לא הלך לי טוב. הפעם זה בא כל כך נכון. אחרי הנישואים הראשונים חשבתי שאני הולך לקרוע את העיר, אבל התאהבתי. הלכתי אחרי הלב. הקשבתי לו. זו ההחלטה הכי נכונה שקיבלתי".

קל יותר לנהל מערכת יחסים עם מישהו שבא מהעולם שלך?

"אני חושב שכן. יש בינינו הרבה הערכה מקצועית ואהבה. אני מעריץ את אלה והיא מעריצה אותי".