המשבר הפרטי שלי: שרון לוין עולה למשפט

בימים האחרונים אני מסתובבת חסרת מנוחה. חשד קל החל לנקר בי: הייתכן כי גם לי יש, באיזה שהוא אופן, יד ורגל במשבר הפרטי שלי? הייתכן כי האשמה במצב העגום שנקלעתי אליו אינה רק של המנכ"ל שלי? האם זה לא רק הוא, זה גם אני?

היות ומאז פיטורי יש לי קצת זמן פנוי, וקוד האתיקה של המקצוע שלי מחייב אותי לרדוף צדק ואמת, החלטתי להעמיד את עצמי למשפט זריז, על מנת להבין פעם אחת ולתמיד מה קרה שם. אז שטחתי טענות, העדתי עדים, ואפילו טענתי לעונש. התוצאות לפניכם.

כתב האישום

האם התנהלתי בחוסר אחריות משווע, או לקחתי סיכון בלתי סביר, כאשר בחרתי לעזוב עבודה בטוחה ויציבה, בעיתות בהן מרבית האנשים אינם מבצעים שינויים יזומים, לטובת אחרת, בטוחה הרבה פחות - שממנה פוטרתי אחר כך?

האם העובדה שלא הכנתי את עצמי מבחינה כלכלית, למצב שבו לא אכניס משכורת שוטפת, ועקב כך איני מפרנסת את משפחתי, לא בכבוד ולא בכלל, אינה אלא רשלנות לשמה?

והאם המשבר הכלכלי, והחשש שהוא מעורר - כי לא אמצא בזמן הקרוב עבודה מתאימה, מהווה מבחינתי טיעון לקולא?

עדה מטעם התביעה: אמא שלי

"לי היה ברור מהרגע הראשון שזה יקרה לה. חבל שהיא לא מקשיבה. אני תמיד ביקשתי ממנה שתלך לעבוד בבנק: שם השעות נוחות, הסנדביצ'ים בחינם, והפנסיה מצוינת... נו שוין, היא תמיד אהבה לעבוד בשביל כל מיני אנשים קטנים, שלא נדע מצרות. אני מקווה לפחות שאת הלקח היא תלמד הפעם".  

עד ראשון מטעם ההגנה: בעלי

"זה נכון, היא ממש לא מאלה שמחפשים כסף קל. היו חברים שלמדו איתה, שרצו בכל הכח קדימה, התמנו למשרות נוצצות וקנו בית יותר גדול, רכב יותר חדיש. זו הייתה בועה מטורפת, כולם חגגו והתעשרו, לה זה ממש לא הזיז! אולי ממש קצת... בקטנה... כן, אני נזכר בעצם שהיא קיטרה די הרבה בתקופה הזו... וגם השוותה: למה לזו יש שלושה זוגות מגפיים ולה רק שניים, למה ההם מחזיקים מנקה פעמיים בשבוע...כן, זה נכון...

אבל עזבו, אני סתם גולש מהעיקר. בתכל'ס, היא תמיד אמרה לי: יציבות וביטחון. זה הכי חשוב. וגם לעבוד במקום שנעים לה לבוא אליו בבוקר. היא בסדר, שרון הזאת".

עדות הנאשמת

החל מיומי הראשון על ספסל הלימודים, דרך שנות לימודי התואר, ולאחריהן, כעורכת דין מן השורה, עבדתי במשרדי עורכי דין שונים: העבודה הייתה קשה ואינטנסיבית, מלווה באחריות כבדה, בשעות לא שעות, ערבים ולילות, תמורת שכר בלתי הולם עד נמוך.

לפני חמש שנים ילדתי את בתי הראשונה, מיה, וכאם טריה, חיפשתי לראשונה בחיי עבודה בשעות מקוצרות. כך הגעתי למשרד קטן ברמת השרון. הכימיה עם הבוס שלי, רפי, הייתה מיידית, ונהדרת. עבדנו באופן מתואם ומקצועי, והוא לימד אותי המון. גם כשאלון נולד, הצלחתי לשלב את האמהות לשני קטנטנים עם העבודה המאסיבית, והתקדמתי לאט אבל בטוח. ונכון שבמהלך השנים קיבלתי פה ושם הצעות עבודה - אחת במשכורת יותר גבוהה, אחרת באה עם רכב ואופציות, אך לכולן סירבתי.

שאלת בית המשפט: שרון לוין, האם את נוהגת להמר? בקזינו, בבורסה...

תשובת הנאשמת: מעולם לא!

שאלת בית המשפט: אז איך כל הנאום הרגשני הזה שלך, מסתדר עם העובדה שזרקת את כל היציבות והביטחון הזה, כך, בהחלטה של רגע?

תשובת הנאשמת: ריגושים, ריגושים...

ריגושים? כאן אני, הנאשמת, נאלצת לחשוף את הסיפור האמיתי שמסביר למה, בעצם, נזרקתי מעולם האנשים העובדים למעגל האבטלה. הסיפור הוא פשוט מאוד: ריגוש. אחרי שחלפו מספר שנים, באותו מקום, עם אותם עובדים, מול אותם לקוחות, ובערך באותם תיקים, התחלתי להרגיש, בד בבד עם התחושות הבטוחות והמוכרות, גם סוג של שגרה.

כשהגיעה ההצעה להשתלב בחברה חדשה, צעירה ודינאמית, שעולם התוכן שלה נגע לליבי, המנוהלת על ידי אנשים יקרים ומעניינים, היה לי קצת יותר קשה לסרב.

הכרתי את המנהלים של החברה במסגרת פרטית, עבדתי מול מכר שלהם, ואני יכולה להעיד שמהרגע שהם רצו שאני אצטרף אליהם הם הפגינו יכולות פיתוי מרשימות. הם אירחו אותי בכנסים מקצועיים, נפגשו אתי במסעדות יוקרה, ונתנו לי להרגיש טוב, טוב מאוד, לגבי היכולות המקצועיות שלי. הם נתנו בי אמון בלתי מעורער, וביקשו ממני (ממני!) להקים להם מחלקה משפטית ולנהל אותה בעצמי. הם הציעו לי משכורת גבוהה, ורכב, ואופציות, וביטוחים, וקרנות, ואופק לקידום...לא יכולתי לחלום על משרה נחשקת יותר.

רפי (המעסיק הקודם), איש נבון וחריף, גילה עד מהרה כי אני פוזלת לצדדים. סיפרתי לו שאכן עומדת על הפרק הצעה מפתה שתאלץ אותי לעזוב את המשרד אם רק אחליט לקבל אותה. על אף שביקשתי שימתין, רפי החליט בשבילי, ובצעד חד צדדי פיטר אותי והחליף אותי בעובדת אחרת. כך קרה ששוחררתי לעולם הגדול בציפייה ובהתרגשות גדולים.

ואולם, לחיים יש חיים משלהם, ואחרי שעזבתי את המשרד, הודיעו לי המעסיקים החדשים שלי שהתעוררה בעיה עם התקן שאני מיועדת אליו, העניין בבדיקה, והם כבר ייצרו איתי קשר...

לא אכחיש שהחסרתי פעימה, אולי אפילו שתיים. אוקיי, אני מודה, כמעט התעלפתי. אך לשמחתי הרבה, המפנה בעלילה לא ממש הצליח להפיל אותי מהרגליים. הייתי כל כך מסונוורת מההזדמנות שנקרתה לדרכי, משוכנעת כי עשיתי את הצעד הנכון כשיצאתי לעולם הגדול, שהחלטתי שאף אחד לא יעצור אותי, מכאן אני רצה קדימה.

ורצתי ללשכת שירות התעסוקה. להם לא היה בכלל מה להציע לי... אך כחברה מסורה באגודת בנות היענה, לא נתתי לעניין להטריד אותי כלל.

שאלת בית המשפט: אוקיי. אז חתמת בלשכה. יופי. אבל מה עם עבודה? מתי התחלת לעבוד בסוף? איפה? ומי פיטר אותך? זה לא כל כך מובן.

תשובת הנאשמת: במקביל לחתימה בלשכה הפצתי קורות חיים לכל עבר. בכל ליבי האמנתי שעשיתי צעד נכון ושאני בדרך הנכונה לאן שהוא. ואכן: תוך כמה חודשים התקשרו אלי מעסיקי החדשים והציעו לי התחיל במשרת חלומותיי. וכך קיבלתי את המפתחות לטויוטה החדשה שלי דהרתי מעל ענני ההצלחה היישר אל משרדי החדש שמול הים.

לא יכולתי לתאר לעצמי, בתסריטים הגרועים ביותר, שבדיוק חמישה חודשים לאחר מכן, בקומה 19, מול אותו ים, יפרד ממני המנכ"ל שלי לשלום, ושאני אמצא את עצמי בבית, שוב, המובטלת בטיטו מכה שנית. והפעם באמת: ללא כל דמי אבטלה והבטחת הכנסה (כי כבר קיבלתי דמי אבטלה בזמן שהמתנתי, ללא פיצויים (כי עבדתי שם רק חמישה חודשים), ללא רכב לימי הגשמים (את שלי מכרתי לטובת הטויוטה המעופפת), וללא כל הבטחות או תקוות. ומסתבר, שכשהטעם של הציפייה מתפוגג, כל שנשאר הוא טעם של החמצה מרה.

אז יכול להיות שאם לא הייתי עושה את המהלך ה"נועז" הזה הייתי יושבת לבטח בדקות אלו במשרדי הישן, אוחזת במשרתי הבטוחה והנוחה, ולא מרגישה בכלל שהמשבר הכלכלי קשור אליי...ואני יודעת שקפצתי לדשא של שכן, שהסתבר שלא היה ירוק יותר.

אבל אני בכל זאת מבקשת היום, מבית המשפט הנכבד, שינסה להבין - להבין שרק רציתי לגעת, ולו לרגע קט בתהילה, לדעת איך זה מרגיש. שינסה אפילו לכבד את האומץ שגיליתי, ואת התעוזה. שלא ישכח את ההיסטוריה התעסוקתית שלי. ושיקבע, כי בתקופה כזו, בה מספר המדשאות המוריקות ככלל מתמעט והולך, הרי שהאשם העיקרי בכל הסיפור הזה, ובביש המזל שלי, הוא המשבר הכלכלי העולמי.

ושיקבע קבל עם ועדה, שנפגעתי ממנו באופן ישיר ובלתי ניתן לערעור, ושייקח גם בחשבון, אם בכל זאת ייקבע שאני אשמה, את המבצע שעשיתי להידוק החגורה ואת האחריות שגיליתי, גם אם מעט מאוחר מדי, ובעיקר שיקבע שאני, את הלקח שלי, למדתי.   

עד שני מטעם התביעה: רפי (המעסיק הקודם)

אני לא יודע מה הלך שם, בהתחלה היא ישבה בבית, הייתה באה הרבה לבקר, פתאום היה לה זמן... אחר כך היא התחילה לעבוד אצלם, לא שמעתי ממנה מאז. נהייתה חשובה, עאלק. חשבה שאם היא תלך אליהם יהיה לה יותר טוב? תראו מה קרה. אני אומר לכם - אנשים לא מעריכים מה יש להם בידיים עד שהם לא מאבדים אותו, חבל".

פסק הדין:

אשמה (אבל עם נסיבות מקלות - ראה להלן).

נסיבות מקלות (כחלק מהטיעונים לעונש)

עלי להזכיר שהכל התחיל כשלא ממש הצלחתי להסביר לעצמי, מה הקשר שלי למשבר הכלכלי. הלא המשבר הזה היה, מבחינתי, משבר "שמנת" בלבד:

כזה שפוגע, אם בכלל, בנובורישים נהנתנים, שלקחו סיכונים בלתי מחושבים בעליל, חיו ברמות פאר מטורפות ובלתי נתפסות, האמינו שהם תפסו את אלוהים בזקן ושכחו שהגלגל הוא עגול (ובדקה יש 60 שניות). אפילו הצלחתי לראות, מהבחינה הזו, את הפן החיובי של המשבר, את התיקון התפיסתי שהוא צפוי לחולל, כשכל אותם אלו ייאלצו לרדת קצת מהאולימפוס שלהם, ובא לציון גואל.

מעולם לא ראיתי את עצמי כאחת "מהם". למיטב ידיעתי, עסקינן במשבר של בורסות, מתעשרי בזק, דולרים ויינים (שאין לי משניהם). אז איך לעזאזל אני קשורה לכל החגיגה הזו?

גזר הדין

תלכי לעבוד.