שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חלומות יוסף
    "חובות, זה מה שנשאר לו מכל החלומות על עשיית סרטים, והחוב הלוחץ והכבד מכולם, שכלל גם משכנתא על האופטיקה שלו, היה לאדון חיים כהן, מלווה בריבית בשוק האפור, ועין אחת שלו היתה של זכוכית". קטע מתוך "למי איכפת מחלומות?" - הרומן החדש של יוסף בר יוסף
    יוסף בר יוסף הוא סופר ומחזאי. נולד בירושלים ב-1933. אביו הוא הסופר יהושע בר-יוסף ז"ל. סיפוריו הראשונים פורסמו ב-1951 בכתב-העת הספרותי 'משא' ומאז פירסם קבצי סיפורים, מחזות ורומאנים. ספריו הראשונים פורסמו בשמו הבדוי: יוסף בר. ב-1974 הוענק לו פרס הנשיא שזר למחזאות וב-2003 הוענק לו פרס ישראל. בין ספריו הבולטים: "דליקה באזור האש", "זה הים הגדול - הזהב של אלקה", "לא בבית הזה" ועוד. 

     

    א. על חובות ועל חלבה

    ראש השנה כבר עבר, יום כיפור, גם סוכות. נדמה היה שזהו, די, נגמר, והנה הוא שוב כאן, קיץ מהביל, נדבק. יואל הזיע, אפילו יותר מהרגיל אצלו. ברחוב העלייה פלטו האוטובוסים עשן אל פרצופו. חדר המדרגות העלוב, שהיה פעם מפואר, היה מחניק ממש. הוא התחיל לעלות במדרגות. מישהו ירד מולו ונעצר כמה מדרגות מעליו, איש צעיר, בן גילו. גם הוא נעצר. היה משהו מוזר במבט עיניו של ההוא, מין אינטימיות, כאילו הוא מכיר אותו. הוא גם חייך חיוך מתחטא, אפשר לומר קצת דביק, והניע בראשו במין חצי קידה.


    ברחוב העלייה פלטו האוטובוסים עשן אל פרצופו (צילום: ירון ברנר)

     

    "סליחה," הוא אמר, מעליו. "למה? יש מקום לכולם," אמר יואל. "כן, בטח," אמר ההוא, ועוד פעם, "בטח," ובכל זאת המשיך ונצמד אל הקיר כשירד. ברור היה שהוא מפנה ליואל את הדרך מתוך כבוד, כאילו אמר בזה שיואל יכול לחשוב שכולם שווים, אבל אותו זה לא מחייב. יואל לא באמת הופתע. היה במראה שלו, בקומתו, ביפי פניו המיוחד, הלבבי, משהו שעורר גם רצון טוב ולא רק כבוד. אבל כאן היה עניין אחר, לא מובן לו. הוא סובב את ראשו להביט אחרי ההוא, שהיה לבוש חולצה לבנה, אמנם קצרת שרוולים, אבל מעונב, ובלי שום סימני זיעה, כאילו הוא מעולם אחר.

     

    להרף רגע חשב שכבר נתקל באיש הזה, אבל לא היה לו ראש להתעסק בעניין. היו לו דאגות כבדות יותר. חובות, זה מה שנשאר לו מכל החלומות על עשיית סרטים, והחוב הלוחץ והכבד מכולם, שכלל גם משכנתא על האופטיקה שלו, היה לאדון חיים כהן, מלווה בריבית בשוק האפור, ועין אחת שלו היתה של זכוכית. צריך היה לנסות ולדחות את מועד הפירעון. במשרדו של אדון כהן לא היתה תשובה, גם לא היה שם משיבון להשאיר הודעה. "מתי שאני במשרד אני במשרד, ומתי שאני לא במשרד אני לא במשרד", אמר לו פעם. הוא גם אמר שהוא "לא מחזיק" מטלפון נייד.

     

    "אני לא כלב עם שרשרת, מתי שרוצים אותו - מושכים והוא ישנו", אמר. גם עורך הדין שלו לא ידע לומר איפה הוא, והימים דפקו. נשארו שבועיים עד מועד הפירעון. יום אחד עצר מול רמזור אדום וראה אותו. אי-אפשר היה לטעות. אותה קומה חזקה, מלבנית, קצת שחוחה ועדיין דומה לארון של דלת אחת. אותם מכנסיים כהים וחולצה לבנה ארוכת שרוולים עם פסים דקים. אותם פנים מרובעים כמעט, גם כן מין קופסה שעומדת על הארון הגדול. וכמובן התיק השחור ביד שמאל. הוא יצא מאיזו חנות, ואולי מתוך חדר מדרגות. ברור היה שאור השמש בחוץ המם אותו.

     

    במקום לברוח אל איזה צל, חשב יואל אחר כך, דווקא הרים את פניו אל השמש, מי יודע, אולי כדי לשאול אותה מה הפשר. מיד נשלחו ידיו לצדדים, מן הסתם איבד לשנייה את שיווי משקלו, התנדנד, כמעט נפל, ולא נפל. יואל לא חשב הרבה, וקרא לעברו מתוך המכונית, "אדון כהן!" בקול רם קרא. אדון כהן פנה לעברו, ואז אמר, "חכה רגע, אני כבר יוצא!" הוא שם לב ששמשת חלון המכונית פתוחה רק כדי סדק. פתח אותה, ועכשיו ממש צעק, "רק רגע, אני כבר יוצא אליך!" אז שמע את המכוניות מאחוריו צופרות וצווחות, וראה שבינתיים התחלף הרמזור לירוק.


    על חלבה, חובות ואופטיקה (צילום: יעל גרטי)

     

    כמעט לחץ על דוושת הגז להמשיך ולנסוע, והרמזור שב והתחלף לאדום. הביט שוב הצידה וראה את גבו של אדון כהן שהלך והתרחק. לא הספיק להסתכל הרבה וכבר דפק מישהו בחלון שלו וצווח לו, "אתה משוגע, עיוור או מה?!" הגיע לאופטיקה, ואמו סיפרה לו שאדון כהן היה שם וחיפש אותו לפני שעה. רק אחרי הצהריים הצליח לדבר איתו, והם קבעו להיפגש במשרדו למחרת לפני הצהריים. זהו, סוף סוף. הפעמון לא צילצל. דפק, ולא היתה תשובה. החליט לנסות ולהיכנס. אחרי הכול מדובר בפגישה שנקבעה לו.

     

    ומה גם שמדובר במשרד, והדלת בכלל ישָנה, דלת עץ, ואפילו קצת סדוקה. בפעם הקודמת אמר לעצמו שאולי אדון חיים כהן לא החליף אותה לדלת ביטחון בכוונה, כדי להטעות פורצים. כף המנעול התנדנדה קצת, והדלת נפתחה לפניו. הוא עבר במסדרון הצר על מרצפותיו הישנות הכהות, עד שהגיע אל הדלת הפתוחה ימינה. שוב, כמו בפעם הראשונה, הופתע מהעולם האחר שנגלה לו שם. שולחן כתיבה שחור מודרני, כורסת מנהלים, כיסאות מעוצבים, ציוד משרדי מלא ונוצץ, מחשב ומדפסת וטלפון אלחוטי צמוד לפקס. גם מגרסת נייר עמדה שם ומתקן למי שתייה קרים. משרד חדיש לכל דבר.

     

    רק בצד, על הקיר מימין, עמדה כמו פיל אפור זקן כספת פלדה ענקית עם גלגל בריח ענקי, ועל הכספת תוכי גדול מפוחלץ. הביט סביבו ולא ראה איש. כיחכח, השתעל, אמר "סליחה", ושום דבר. כבר חשב לסגת ולצאת. עיניו נמשכו שמאלה, אל מחיצת דלתות הזכוכית האטומה, שהפרידה בין שני החדרים, כמו שנהוג בהרבה דירות ישנות של שני חדרים. בביקורו הקודם היו הדלתות סגורות, והוא לא שאל את עצמו מה יש שם. עכשיו היתה אחת הדלתות פתוחה למחצה. הוא העז והתקרב.

     

    באפלולית שבפנים ראה את הגושים שמרכיבים את מקום מגוריו של מי שחי בחדר אחד, גדול כמו החדר הקדמי אבל מלא וכמו נחנק בארון בגדים ובמזנון ובמקלט טלוויזיה ובשולחן אוכל ישן וכיסאות, ומעבר להם ספה שהיא גם מיטה, ולמרגלותיה זרוקים על הרצפה מוספים של עיתוני בידור צבעוניים, ומהכול נודף ריח כבד של איש שחי לבדו. משהו זע שם בעומק על הספה, גוש כזה, ואיזו נקודה האירה משם, נדמה עין שמסתכלת בו. תכף התרומם כל זה משכיבתו והתיישב, ויואל שאל את עצמו איך זה רק עין אחת, ונזכר שזו עין הזכוכית של האדון חיים כהן.

     

    כעבור זמן מה כבר ישב יואל מול השולחן המפואר במשרד וחיכה. מחדר השירותים שמעבר למסדרון נשמעו קולות מים זורמים, ומחיצת דלתות הזכוכית שוב היתה סגורה. שום סימן לא נשאר מחדר המגורים שבפנים

    ומריחו הכבד. יואל היה די נבוך. עוד מגיל צעיר זכר את אדון כהן, כשהיה נכנס לאופטיקה של אביו. העין הרואה האחת שלו לא היתה זקוקה למשקפיים, והוא היה מרכיב אותם כדי לכסות בברק עדשות הזכוכית על הברק של עין הזכוכית. זו הסיבה, הוא לא היסס לומר. בכל זאת התעקש וביקש להיבדק אחת לשנתיים. אביו של יואל היה עוזר לו ואומר לו משהו על איזה שינוי קל בראייה, והיה מתקין לו עדשות חדשות. גם יואל נהג כך אחרי מות אביו.

     

    הוא הספיק להכין לו שני זוגות משקפיים. עד שנזקק בדחיפות לאותה הלוואה. העסקה נחתמה במשרד המפואר, שהיה כל מה שידע יואל על חייו של אדון חיים כהן, והנה פתאום נחשפו מגוריו לפניו. אפשר לומר שחייו נחשפו לפניו, נוראים בעליבותם, כל כך שונים מחייו שלו, שהיה בקושי בן שלושים וכבר נשוי לאישה יפה ואב לתינוקת יפה, וגר בדירה מרווחת, מעוצבת ויפה, והוא חייב לאיש הזה כסף, הרבה כסף. הוא לא הספיק להמשיך ולהפוך הרבה בעניין. אדון כהן נכנס והתיישב על כורסת המנהלים שלו, פניו רחוצים, שערו מסורק, לבוש במכנסיים השחורים ובחולצת הפסים הדקים, ויואל לא יכול היה שלא לומר לעצמו שהוא נראה טוב, דק יותר מן הכספת שלו אבל מוצק כמוה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים