כפר הנוער אשלים: שקטק מרקידים

בכפר הנוער אשלים של המועצה לילד החוסה בפאתי העיר באר שבע, שִגְרַה וְסדר יום הם מפתחות חשובים ומהותיים לשלוות הנפש של הבאים בשעריו. בימי מלחמה, כשהשגרה נשברת, נדרשים מדריכי הפנימייה להתמודד מעבר לרוטינה היומיומית הקשה, גם עם הפחדים והמתחים, שהם תוצאה של המצב החדש, הבלתי מוכר, זה שאי אפשר באמת להסתגל אליו.

בכניסה לכפר הנוער. רחבת המשחקים שוממה (צילומים: מרב יודילוביץ') 

בכניסה לכפר הנוער מקבל את פנינו כלב לבן, גדול וחביב, הוא מכשכש בזנב, שמח לראות פרצופים חדשים. החצר רחבת הידיים ריקה. בימים האחרונים עזבו את הכפר רבים. "מי שיכולנו לשלוח הביתה, שלחנו. זה לא מצב אידיאלי בשביל הילדים שלנו. קשה להם מאוד עם כל מה שקורה פה", יאמר מאוחר יותר אחד המדריכים, "היום יש בכפר 56 ילדים. רבים מהם חרדים מאוד".

דני רחום "מחמם כלים" רגע לפני המפגש עם ילדי הכפר

אלה שנשארו בכפר מתרכזים על פי קבוצות הגיל סביב פתח המקלט. הם סקרנים לדעת מי בא לבקר ומדוע. המדריכים הכינו אותם לקראת הביקור ועדיין, ההתרגשות לקראת הבלתי נודע גדולה. "איפה זה ההצגה?", שואל אחד הנערים, "זה כבר התחיל? שלא יתחיל". המדריך מרגיע אותו, מחבק.

אתה יכול להרוג את החמאס?

רחום מדגים מקצבים שונים וקואורדינציה 

צחי פטיש ודני רחום סוחבים ציוד הגברה מהטנדר. שני מסוקי אפאצ'י חוצים את שמי התכלת הבהירים בטרטור מנועים עצבני. "מה שאתה שומע, זה לא מטוס נוסעים", אומר הפטיש לרחום על מנת שלא יהיו אי הבנות.

השקטקים מחממים מנועים. מסביבם יש תכונה. הילדים רוצים לדעת הכל. מה שמם, מה פתאום הם באו לבקר, בשביל מה צריך מיקרופון, מה מצויר להם על החולצה השחורה ואם הם מכירים את סקאזי. "הוא גדול, סקאזי. מה אתה אומר, הוא יבוא לבקר?", שואל אחד הנערים את צחי פטיש שמושך בכתפיו. מישהו מחקה קולות של אזעקה. המבט בעיניים משתנה. קצות העצבים חשופים פה. כשמתגלה מקור הרעש הוא חוטף גערה מהמדריך: "אפילו לא בצחוק!".

מעגל גלי הברייקדאנס של מייקל ג'קסון חוזר ובגדול

מי שמרגיש שאינו מסוגל לשבת מתבקש על ידי יוסי המדריך להתלוות לאחד המדריכים ולצאת מהמקלט. אף אחד לא יוצא. לא בכל יום באים לבקר אותם ועם כל הקושי שבישיבה בתוך המתחם הפלורוצנטי של המקלט ההמום מצדו מכך שנעשה בו שימוש, אין להם שום כוונה לוותר על המפגש.

קשה להם להתרכז, לפחות בדקות הראשונות, אבל כשהמוזיקה מתחילה, כשפטיש ורחום מסבירים ומדגימים צעדי היפ-הופ, ריקוד סטפס, ברייקדאנס ואימפרוביזציה פרועה של ביט-בוקס וראפ, הם מכושפים.

אולם חדש בבייג'ינג או מקלט בדרום הארץ, אמנות הנתינה היא אוניברסלית

"את האמנות שלנו אפשר לעשות בכל מקום. ברחוב, באולם מופעים ואפילו פה, אצלכם במקלט", אומר פטיש ומדגים מהי ועל מהי קבוצת "שקטק". הם מבקשים מתנדבים. בהתחלה יש מבוכה, אחר כך הילדים נותנים את עצמם, רוצים להראות מה הם יודעים.

"החלום שלי הוא להיות רקדן ברייקדאנס או כדורסלן", צועק לכיוונו של רחום אחד הנערים והוא מסמן לו לגשת לרחבה. "אני מתבייש", עונה הנער ורחום אומר: "צריך להפסיק להתבייש ולהתחיל לרקוד". הנער שותק. "אבל אני לא יודע כלום", הוא אומר וקם כשרחום משיב: "אז בוא תלמד".

המוזיקה והקצב שוברים את מחסום המבוכה 

רחום ופטיש מלמדים אותם "לתת קצב" במחיאות כפיים וברקיעות, הם מלמדים אותם קואורדינציה ושילוב בין פעולות הידיים לתנועות הרגליים. פעם, פעמיים, בסוף זה הולך. זה טעימות קטנות, על קצות המזלג, שמספקות לילדים האלה גאווה אבל יותר מכל פריקת מתחים והוצאת אנרגיה.

בקצב האהבה

"תודה שבאתם אלינו. היה כיף", אומר לדני ילד כבן 12 עם כיפה גדולה על הראש. הוא יוצא מהמקלט מחייך. הוא אינו היחיד. כשהם מפנים את המקלט לקבוצה נוספת, הפעם של בני נוער, הם מחליפים ביניהם חוויות, נרגשים, הגוף עדיין מלא אדרנלין.

העיקר לא להפסיק לנוע 

"הייתם משהו", אומר לרחום ולפטיש אחד המדריכים הוותיקים, "כל הכבוד לכם. אנחנו יודעים שאתם לא חייבים". אבל תחושת המחויבות כלפי החברה שבה הם חיים מלווה את השניים האלה לא מהיום, כמו אמנים רבים בישראל גם הם מרגישים זכות להיקרא אל הדגל כשצריך.

"זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מופיעים במקומות שספגו מכות לא קלות", אומר פטיש, "הופענו בשאר ישוב אחרי אסון המסוקים. הופענו גם בלבנון. זה חלק מהעבודה וגם את זה אנחנו עושים באהבה רבה".

לקראת הסוף. כולם קמים לרקוד ולשחרר לחצים 

השקטקים, שחזרו רק לפני מספר ימים מהופעות בבייג'ין, בירת סין, מנסים לגשר בראש על הפערים. "הופענו מול קהל של אלף איש באולם התרבות החדש והמדהים של בייגי'ן. זה מבנה ענק מעוצב בסגנון היי-טק חדשני. אז נכון, הקונטרסט גדול, אבל אנחנו רואים את זה באמת כחלק מהמקצוע שלנו". המפגש עם הילדים של כפר הנוער, אומר צחי פטיש, שונה מאוד מזה בבייג'ין.

המילואים שלהם

בימים הקרובים, לצד הופעות ברחבי הארץ, ימשיכו רחום ופטיש לסייר גם בישובים נוספים בדרום. דני מעדיף שלא לספר לאשה איפה בדיוק הוא מסתובב.

"זה רק ילחיץ אותה ומה זה יועיל?", הוא אומר, "עושים מה שצריך". פטיש מצדו עושה ספירת מלאי ומגיע למסקנה שמבחינה סטטיסטית יותר קל להיפגע בתאונת דרכים בכבישי ישראל שהפכו לשיקגו מאשר בפגיעה ישירה של רקטת קסאם או גראד.

"אני לא מפחד" הוא אומר, "מה שצריך לבוא, יבוא. כשהתקשרו אלינו מ'אמנות לעם' ושאלו אם אנחנו רוצים לבוא, אמרנו 'ברור'. עכשיו אנחנו מחכים לטלפון שיגיד לנו מתי ואיפה להתייצב. אלה ה'מילואים' שלנו".