לא צוחק איתך, צוחק עליך
טריומף, "כלב העלבונות הקומי" שמופיע אצל קונאן אובראיין, לא המציא שום דבר. הוא צאצא ישיר, עם תעודות, של קומיקאים שגילו כבר בתחילת המאה שעברה סוג חדש של הצחקה: השפלה
טריומף כלב העלבונות, כמו שאפשר להבין משמו גם אם לא מכירים אותו, הוא כלב שמעליב. בעצם התיאור הזה קצת מעליב: טריומף נחשב היום לבדרן העלבונות מספר אחת בעולם, וחוץ מזה הוא גם מחרבן עליכם. זה לפחות מה שהוא אומר בערך לכל אחד שהוא פוגש, ואז זה משודר במאות מיליוני בתים בתוכנית של קונאן אובראיין. "יש לי ספוילר בשבילכם", צעק פעם טריומף לקהל שעמד בתור לבכורה של "מתקפת המשובטים" בתחפושות של אבירי ג'די, "אתם תמותו לבד".
כתבות נוספות בסדרה:
טריומף הוא בובת רוטוויילר שממדיה רק קצת יותר גדולים מכף היד של רוברט סמייגל, היוצר/ מפעיל/ מדבב שלו. הוא מחזיק בפה סיגר כבוי שבדרך כלל נופל כשהוא מתחיל להעליב את כל מי שעומד מולו - ללא הבדל דת, גזע ומין, אבל עם הרבה בדיחות על כל אחד מאלה. טריומף מוצלח במיוחד כשהוא צוחק על מעריצי מדע בדיוני ("הם השתלטו על הוליווד, אולי יום אחד הם ישלטו גם בהיגיינה בסיסית"), למרות שמדי פעם הוא וסמייגל יורדים גם על מפורסמים שהם פוגשים, כמו בון ג'ובי ("מגבר? אתה מתכוון שאתה הולך להגביר את החרא הזה?"), או אמינם ("הוא הכי 'רחוב' שיש. כנראה שבגלל זה אני מרגיש כל כך נוח לחרבן עליו"), או פוליטיקאים. אבל בדרך כלל מתבייתים הכלב ואדוניו על חנוני העם ונטולי חוש האופנה. זה מה שקרה למשל בכנס "קומיק־קון" ביולי האחרון, שהוציא מהבתים של ההורים שלהם חננות מכל העולם. טריומף פשוט נכנס לקרב העלבות עם אנשים מחופשים לגיבורי על:
טריומף לחנונית מחופשת לגיבורת־על בביקיני: "מה כוח העל שלך?".
חנונית: "לעוור אנשים".
טריומף: "אני חושב שכוח העל שלך הוא להרוג זיקפות".
וזה, למי שלא הכיר עד עכשיו, הומור עלבונות.
רחמנא לצלות
הגדולה של טריומף, כמו של כל קומיקאי עלבונות אחר, נמדדת בירידות שלו על אנשים שעומדים מולו. להעלבה כזאת צריך ביצים - בגלל זה ליסה למפנלי כל כך מצליחה בזה - ומוכרחים לחשוב מהר. זה דבר אחד לספר בדיחה שהכנת מראש, ודבר אחר לגמרי להגיב לעלבון־נגד שמטיח בך הקורבן.
"וזה בשביל אליהו" (צילום: AP)
לטריומף ולסמייגל יש שני יתרונות בקרב שליפות כזה, והראשון הוא השימוש בבובה; הרי יותר קשה להעליב רוטוויילר מאשר גבר מוזנח וממושקף עם קו נסוג של שיער מתולתל. היתרון השני כמעט לא הוגן: סמייגל מנצל היטב את הפריווילגיה
הטלוויזיונית. הוא מצלם הרבה חומר, עורך יותר מ"הלוחש לכלבים", ומשאיר בחוץ קטעים שמוציאים אותו רע. תבדקו ביוטיוב, יש שם סרטונים שצילמו עוברי אורח בזמן ראיונות של טריומף. הם תפסו את סמייגל נתקע מדי פעם, או קורא מרשימות, או סתם לא מצחיק. למעליבים הבימתיים, שצריכים להתמודד עם הקלרים - אלה שמנסים להפריע לקומיקאי בזמן הופעה - אין ולא היו היתרונות של סמייגל, ולעובדה הזאת יש חלק גדול בהתפתחות הומור העלבונות של 100 השנים האחרונות.
בדרנים בשנות ה־50, למשל הקומיקאים היהודים דון ריקלז וג'ק א' לאונרד, ענו להקלרים כל כך הרבה פעמים שהם התחילו לבסס על זה חלק מהמופעים שלהם. לאונרד היה מכין בעיקר חומר כתוב ומכניס אותו במקומות הנכונים; תגובה שגרתית שלו למפריעים היתה "לא יודע מאיפה הגעת, אבל זה לא מספיק רחוק". ואילו ריקלז - הסמל של הז'אנר, שכנראה הושפע במידה מסוימת מלאונרד - ביסס את העלבונות שלו כמעט אך ורק על אלתור.
ב־1957, כשריקלז היה בן 31, מופע ההעלבות המתפתח שלו הצליח עד כדי כך שהזמינו אותו להציג במועדון הלילה "האחים סלייט" בלוס אנג'לס. באחד הערבים נכנס לאולם פרנק סינטרה, שהיה אז גדול כמו רוקי מרציאנו וקצת יותר מפחיד
ממנו. ריקלז, עדיין אלמוני, עצר את המופע ופנה אליו: "כרגע ראיתי את הסרט שלך, 'הגאווה והתשוקה'. אני חייב להגיד לך, התותח שיחק נהדר". לפני שסינטרה הספיק להגיב, ריקלז המשיך: "תרגיש בבית, פרנק. תכה מישהו". לא ברור כמה
זמן המתין ריקלז בציפייה לאגרוף או לצחוק מהזמר הכי מפורסם בעולם, אבל בסוף הגיע צחוק. אחרי המופע התחבר סינטרה לריקלז והמשיך לדחוף אותו ואת העלבונות כל הדרך לווגאס. הסיגר בפה של טריומף? רוברט סמייגל אומר שהוא קיבל את ההשראה מדון ריקלז. יש אנשים בקנדה שאומרים אחרת, אבל עוד נגיע לזה.
הרגע שבו ריקלז קטל את סינטרה הוא האירוע המכונן הראשון של הומור העלבונות המודרני. המקור השני שעליו מתבסס הז'אנר הוא ותיק יותר: קוראים לו "רוסט", ומשמעותו בתרגום חופשי אך מדויק היא "צלייה". ערב שלם שמוקדש לקורבן מסוים, שבמהלכו עולים לבמה חבריו הקרובים ומנסים בכל כוחם להעליב אותו, ובסופו מקבל הצלוי הזדמנות להשיב לכולם. ככה למשל הציג מילטון ברל את הני יאנגמן בצלייה שנערכה לו ב־1973: "אני רוצה להציג לכם את הני יאנגמן, מלך בדיחות השורה האחת. זה בגלל שהשמוק לא מצליח לזכור שתי שורות. האדם הזה הוא הקומיקאי היחיד בעיר שיכול לספר ארבע בדיחות בדקה, כי אף פעם לא מפריעים לו בשביל לצחוק. אני אוהב אותו. אני חסר טעם, אבל אני אוהב אותו". ואז עלה יאנגמן, חברו הטוב, וירד עליו בחזרה.
"אנחנו זה כלום, תראו איזה גרוטאה יש פה למטה" (צילום: AP)
לרוסט עצמו יש כמה מקורות היסטוריים, ואחד המובהקים שבהם הוא ה"פריירז קלאב" המנהטני. הוא נוסד בשנת 1904, בלי שום מטרה להעליב או להצחיק; בראשיתו קראו לו "אגודת סוכני העיתונות", ותכליתו היתה לקיים מפגשים בין נציגי תיאטראות ברודוויי לנציגי העיתונות כדי למגר את תופעת המתחזים לעיתונאים. באותה תקופה היו כל כך הרבה אנשים שקיבלו כרטיסים בחינם (ולא בשביל לא לכתוב על זה אחר כך בעיתון, כמו עיתונאים אמיתיים), שלאגודה לקח שנתיים לעצור את התופעה כליל. ומעשה שטן, במהלך השנתיים האלה גילו המשתתפים שהם די נהנים בפגישות האלה בלי האישה, הילדים, והצורך להיות בתיאטרון. הם
החליטו לעבור למיקום יותר נוח במקום להתפזר, שינו את השם ל"פריירז קלאב" ("מועדון הנזירים") ואת הייעוד לארוחות ערב חגיגיות של כל המי ומי בברודוויי של תחילת המאה, החל מההוא ועד ההוא.
הצלייה המלאה הראשונה של הפריירז קלאב נערכה רק אחרי כמה עשורים, ב־1949, ובאופן די ספונטני. הקורבן היה בדרן בשם מוריס שבלייה, וזה הגיע לו כי הוא היה צרפתי. הרוסטים הפכו לחלק רשמי מארוחות הערב כעבור שנה, בצלייה של קומיקאי עלבונות יהודי ממוצא פולני בשם סם לבנסון. האמת, גם לו זה הגיע; לבנסון וחבריו עשו את זה בעצמם קצת קודם באפ־סטייט ניו יורק של שנות ה־40, באזור שזכה לכינוי "רצועת הבורשט". בהזדמנות אחרת נרחיב על ההומור היהודי ומה בדיוק קרה לו באותה רצועה, אבל סוף סוף אפשר להפסיק לריב: הפולנים התחילו.
כבוד האדם וחירופו
יחסית לעלבון, ההתחלה היתה די אלגנטית. היא התאפיינה בירידות על אנשים שנכחו באולם (ג'ק א' לאונרד לאד סאליבן: "אין לך שום דבר שגלגול נשמות לא יכול לתקן"). בהמשך הצטרפו לבדיחות הקלאסיות סוג שפל יותר של עלבונות, על מישהו שלא נוכח ולא יכול להגיב (דוגמה עדכנית, קתי גריפין על פריס הילטון: "אני מכירה אותה קצת. פגשתי אותה כמה פעמים, עשיתי איתה סשן צילומים אחד. בהתבסס על זה אני יכולה להגיד לכם שהיא בעצם מפגרת. ברצינות, פריס הילטון מפגרת").
סם קיניסון, מטיף לשעבר, הגדיל לעשות וירד על אנשים שלא נמצאים באולם כי הם בדיוק מתו. על רוק הדסון, שמת מאיידס ב־1985, הוא סיפר ש"רוק היה על ערש דווי כשאמר" - וכאן התחיל קיניסון לצרוח בקול שאולי שימש השראה לזה של קארטמן מ"סאות פארק" - "זה היה הזין המזוין האחרון ההוא. לעזאזל, בשביל מה מצצתי אותו? למה מצצתי אותו? תן לי להגיד לך, אדוני, אני הייתי מספר אחת. מיליון זיינים, ואף פעם לא היתה לי בעיה - זין, זין, זין, מציצה, מציצה, מציצה, זין, זין, זין, מציצה, מציצה, מציצה. אף פעם לא היתה לי בעיה — זה היה הזין המקולל האחרון ההוא!".
"תרים את הקול, בן אדם", צרח לקיניסון מישהו מהקהל.
"זה מה שאמא שלך אמרה לי כשיצאתי מהבית שלה", ענה קיניסון. "ניסיתי להבין אותה, אבל הזרע שלי גירגר לה בגרון".
קיניסון, אגב, נהרג בתאונת דרכים ב־1992, כך שלהדסון היתה אולי הזדמנות לענות לו.
(צילום: AP)
בכל קומיקאי טוב ובהרבה קומיקאים גרועים חבוי בדרן העלבות קטן, אבל רק אמנים ספורים משתמשים בסגנון הזה בלבד. במובן הזה, טריומף הוא פרודיה על בדרני עלבונות - גם כי הוא בובה של כלב, וגם כי זה כל מה שהוא יודע לעשות. נכון לעכשיו הוא האחרון בשושלת של קומיקאים שאמרו דברים בלתי נסלחים, שעליהם כמובן סלחו להם מיד כי הם היו מצחיקים.
בכלל, קומיקאים מעליבים מסתבכים בתקריות לא נעימות הרבה פחות ממה שאפשר להאמין. טריומף הצליח פעם אחת, כשבטקס פרסי המוזיקה של אם.טי.וי לשנת 2002 הוא גרם למאבטחים של אמינם לנסות להפריד בין הראש שלו לגוף של רוברט סמייגל, אבל אפילו זה לא היה רציני מדי. בהמשך ירד טריומף על המוזיקה של אמינם ("הוא צריך להירגע קצת, ברצינות. גם אמא שלי היתה כלבה,
אבל אני לא הולך וכותב על זה שירים"), ואמינם הגיב בקליפ לשיר Ass Like That, שבו הוא נראה מכניס את היד לתחת של טריומף. לא ברור אם זאת היתה מחוות פיוס או קטילת נגד, אבל ברור שמאז מעדיף סמייגל להתעסק בעיקר עם החנונים.
בדרך שעוברת בין ריקלז לסמייגל קרו כמה דברים להומור העלבונות, והיום הוא נראה קצת אחרת מהרוסטים הקלאסיים של שנות ה־50. שינוי מאוד ברור חל באג'נדה של המעליבים, שפעם צלו מאהבה והיום פשוט אוהבים לצלות. זה בדיוק היה המוטו של הפריירז קלאב - "אנחנו צולים רק את מי שאנחנו אוהבים" - ומבט ברשימה חלקית של הקורבנות מעיד שהם באמת התכוונו לזה: סם לבנסון היה כאמור הראשון, ובשנים שחלפו מאז זכו לכבוד רוקי מרציאנו, מילטון ברל, המפרי בוגארט, נט קינג קול, דון ריקלז, ריצ'ארד פריור, בילי קריסטל, רוב ריינר, יו הפנר וג'רי לואיס, ואפילו ראש מנזר אחד - מנהל הכבוד של המועדון, אלן קינג.
להיצלות בפריירז קלאב נחשב לכבוד גדול. כל מי שנצלה, מול קהל חברים סגור של אנשים עשירים כמוהו, היה מספיק מפורסם בשביל לעמוד בזה וגם זכה להגיב לכל מי שירד עליו בקטע האחרון של הצלייה. אז נכון שהיום, במקרה של טריומף, סמייגל מחתים את הקורבן על טופס ומבטיח לו שהוא יוכל לרדת על הכלב בחזרה ולצאת גדול. אבל החנון הרלוונטי לא יודע לרדת על שום דבר חוץ מדונאטס, והניסיון שלו להתחרות עם קומיקאי מקצועי בדרך כלל לא מוסיף לו חן. באותה מידה היו יכולים להעלות אותו למגרש עם לברון ג'יימס ולהבטיח לו שמותר לדפוק גגות.
השינוי הבא שחל בז'אנר העלבונות הסתמן בשנות ה־60, כשהרוסטים הגיעו לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של דין מרטין. בפעם הראשונה הזדמן לקהל שלא מכיר את הקורבן להשתתף בחגיגה, וכמובן בלי שהקורבן יוכל להעליב אותו בחזרה. הבדיחות היו אמנם מסורסות ומצונזרות כדי שיתאימו לסלון פרברי — ובכל מקרה התוכנית בוטלה די מהר - אבל המעבר ממועדון חברים סגור לאוויר הטלוויזיה הפומבי עשה את שלו. אנשי תעשיית הבידור, אומר באדי ארנולד בספר "מאה שנים, מיליון צחוקים", ידעו שאתה מעליב אנשים באהבה. אלא ש"הציבור לא היה מודע לזה באותם ימים. כל מה שנאמר, הם לא ראו את ההומור שבזה. אז למחרת בעיתון היו כל מיני סוגי מכתבים, כמו 'איך אתם יכולים לעשות משהו כזה לאדם כזה?'. לקח לציבור הרבה זמן להבין שזה הוקדש לאדם מתוך כבוד. בעיקר כבוד".
"כאילו דה, ברור שבאדיר צריך לשחק בלם" (צילום: גטי אימג' בנק)
מי גרב
בשנים האחרונות חזרו למסך הצליות השנתיות של הנזירים. מ־1998 עד 2002 הן שודרו בגירסאות לא מצונזרות בקומדי סנטרל (עד שהערוץ התחיל להפיק רוסטים משל עצמו), והיו מעליבות כמו שטר על השידה. מחוץ למועדון נראה
השינוי הכי עדכני בז'אנר: בדרני העלבונות של ימינו כבר יורדים על כולם, גם על אנשים שלא התכוונו לקחת חלק בעסק, ועושים את זה מול כולם. את רוב המעליבים הגדולים, שלא מחתימים אף אחד על כלום, אפשר לראות ברוסטים של קומדי סנטרל. מנחה אותם ג'פרי רוס (מוכר גם כ"רוסטמאסטר" ו"האיש האכזר בקומדיה", במקור ג'פרי רוס ליפשולץ), ואיתו מעליבים בקביעות אנדרו דייס קליי (מוכר גם כ"מלך הקומדיה הבלתי מעורער במשקל כבד", כי הוא שמן. במקור אנדרו קליי סילברסטיין) וליסה למפנלי (מוכרת כ"מלכת הרשע", במקור ייתכן שהיתה גבר).
מהצד השני, גם דון ריקלז בן ה־82 עדיין כאן. הוא עדיין מופיע ועדיין מעליב בדרכו, שהזמן לא שינה אבל התקופה עידנה. לפני כחודש הוא התארח אצל קונאן אובראיין לרגל צאת ספרו החדש והוכיח שעוד יש לו ביצים, למרות שהן בטח מצומקות. "אתה אירי", הוא פנה לג'ינג'י. "תעשה מה שאתם עושים הכי טוב: שב בבר ותשתה". כמה דקות מאוחר יותר התעניין אובראיין בהתחלה של ז'אנר העלבונות: "פרנק סינטרה היה אולי הכוכב הגדול ביותר של המאה ה־20. אנשים פחדו ממנו, אבל לך היו יחסים מיוחדים איתו. הייתם חברים, ואתה העלבת אותו בפניו. אף אחד לא עשה את זה".
"אתה יודע", השיב ריקלז, "המילה 'העלבה' - אני נתקעתי איתה כשרק התחלתי. היום זה לא העלבה, אלא הגזמה שמבוססת על חיים של אנשים. העלבה היא מילה פוגענית, אבל היא לקחה אותי רחוק".
במלונה הקבועה של טריומף, התוכנית הלילית של אובראיין, נראה בבירור ההבדל בין המעליבים המקוריים למעליבי המאה ה־21: אחרי שריקלז משתלח באנשים בטלוויזיה, חשוב לו לציין שהוא צוחק ("אל תקטע אותי קונאן, אני לא צריך את זה", הוא אמר ברצינות וישר טפח לאובראיין על הירך). גם על הבמה הוא בדרן עלבונות קלאסי, שמעליב - או מגזים - רק את אלה שנמצאים באולם, ולא רק בגלל שאחרים לא שילמו על כרטיס. בהופעה ב־MGM Grand בלאס וגאס ב־1996 נישק ריקלז באבירות את ידה של אחת הצופות, לפני ששאל אותה "מה אכלת לארוחת ערב, דג?". מיד אחר כך תפס את תשומת ליבו אחד המלצרים השחורים במקום. ריקלז הביט בו וירה: "כן, אני צוחק על שחורים. למה לא? אני לא שחור". וזאת, לדעתי, חוכמה שקשה להתווכח איתה.
"מבצע במחלקת הבשרים, קילו שוקיים ב־30 אחוז הנחה"
(צילום: גטי אימג' בנק)
גם הומור העלבונות הוא לא שחור; הוא, כאמור, יהודי. זה מחזיר אותנו שוב לטריומף, כי גם רוברט סמייגל נימול. לגבי השורשים של טריומף עצמו, זה מה שהוא סיפר למגזין "ספין": "אני מגיע ממשפחה מוזיקלית. אבא שלי, רוטוויילר, שר בתיאטראות ידיים. אמא שלי, רועה אפגנית, נראית כמו סלין דיון. אחותי לא מוזיקלית, אבל היא מריחה כמו כריסטינה אגילרה".
אביו של סמייגל עצמו לא שר ביידיש אלא מסתפק ברפואת שיניים. הבן שיחק רופא כזה ב"מוכה אהבה" עם אדם סנדלר, ואז המשיך איתו ככותב ב"'אל תתעסקו עם הזוהן", אולי בניסיון להחזיר את היידיש לעניינים לראשונה מאז רצועת הבורשט.
כך או כך, הקריירה של סמייגל כקומיקאי וכיוצר התחילה הרחק בשנות ה־80 האפלות. ב־1985 הוא התקבל ככותב ל"סאטרדיי נייט לייב", והיה מהמעטים ששרדו את פיטורי הצוות בעקבות העונה הנוראית של 85'־86' (הייתי מספר לכם את מי פיטרו, אבל הם היו כל כך גרועים שאין סיכוי שתזכרו אותם).
ב־SNL הכיר סמייגל כותב צעיר אחר בשם קונאן אובראיין, והרים איתו ועם כותב נוסף מהתוכנית מופע אלתורים קומי שהוצג בשיקגו. ב־1993, כשהתוכנית של אובראיין עלתה לאוויר הלילה, סמייגל קיבל ממנו את תפקיד הכותב הראשי. מכירים את הראיונות המפוברקים של אובראיין עם תמונות סטילס של מפורסמים כמו ארנולד שוורצנגר וג'ורג' בוש, והשפתיים האמיתיות שזזות באמצע הפרצוף? של סמייגל. אני לא מתכוון להעליב, בעיקר כי סמייגל עושה רושם של בחור טוב שבכל מקרה בחיים לא יקרא אותי, אבל נראה לי ששאר הפרצוף שלו לא מספיק יפה אפילו בשביל אמצע הלילה.
מכל מקום, הגיוני שהומור העלבונות נוצר אצל בני העם הנעלב. באמריקה, כבר למדנו, אתה יכול להיות מצחיק באמת אם אתה שחור (ריצ'ארד פריור), יהודי (ג'רי סיינפלד), או קנדי (סת רוגן). למעשה, ייתכן מאוד שהמקורות של טריומף נמצאים גם בקנדה; השכנים הצפוניים של ארצות הברית מאשימים את סמייגל בגניבת הפרסונה של טריומף (וכנראה גם הסיגר) מ"אד הגרב", אחד מסמלי התרבות הפופולריים ביותר במדינה הביישנית, וללא ספק הגרב המדבר הכי פופולרי בה: ב־2005 בחר ה"גלוב אנד מייל" את אד לאחד מ־40 האנשים המשפיעים ביותר בטלוויזיה הקנדית. כן, זה לא ייאמן: יש 40 אנשים בטלוויזיה הקנדית.
ירידה לצורך ירידה
"אד הגרב" עלה בכבלים הקנדיים בסוף שנות ה־80 באדיבות סטיבן ג'ואל קרצנר, שרק נרמוז שהוא לא חבר ג'יהאד. קרצנר הבין את זה שאפילו מאבטחים של אמינם חושבים פעמיים לפני שהם נותנים אגרוף לבובה, ויצר גרב עצבני (ומעשן סיגר) שירד בשבילו על מרואיינים לצד דוגמניות חשופות, וינחה תוכניות מוזיקה עם קטעים כמו "בחירת הקליפים הכי קיטשיים של השנה", עדיף לצד עוד דוגמניות חשופות. האנשים מאחורי אד טוענים שב־1997 הוא הוזמן להתארח אצל קונאן, אבל הופעתו בוטלה ובמקומו הופיע טריומף (שביקר בתערוכת הכלבים של ווסטמינסטר ונזרק משם אחרי שניסה לעלות על כמה כלבות).
אז האמת בטח מסתובבת איפשהו בצפון אמריקה, אבל כיום טריומף כבר כל כך מפורסם שאפילו רוב הקנדים בטוחים שאד הוא הגירסה המקומית שלו. ואולי אחז בו דיכאון בעקבות הצלחת האויב הכלבי שלו, כי במילניום הנוכחי אד התחיל להסריח כמו גרב אחרי מרתון. הוא הפך לפולני, ולא לכזה שבילה יותר מדי זמן בבורשט. הוא מתלונן במקום להעליב, ונשמע תקין פוליטית כמו מנשר משרדי על הטרדה מינית. אפילו הדוגמניות החשופות עזבו, והשנה התוכנית שלו בוטלה. קרצנר מבטיח שהוא ישוב. אנחנו, בכל מקרה, נמשיך לא לשמוע עליו.
טריומף — שאולי חייב את קיומו לאד, אבל את הצלחתו לרצועת הבורשט, לג'ק א' לאונרד ולדון ריקלז - ממשיך מצידו לחרבן על כולם. את מעמדו כאחרון בשושלת של מעליבים אגדיים ביסס הרוטוויילר המעורב בקטע ששודר אצל אובראיין ב־2002, חמש שנים אחרי שהתפרסם ושלוש שנים אחרי שחווה את הריגוש הקדמון של לרדת על חנון. הקטע הוקלט באותו תור לבכורה של "מתקפת המשובטים":
"אוקיי, זה הזמן לטריוויית מלחמת הכוכבים", הוא פנה לקהל. "שאלה ראשונה. בתוך איזה חומר היה האן סולו קפוא?".
"קרבוניט!", צעק הקהל בהתלהבות.
"לא, לא. אני מצטער. אני מאוד מצטער, אבל התשובה הנכונה היא 'מי שם זין?'".
אחר כך הוא דיבר עם חנונית בהריון.
טריומף: "אז מה יש לנו כאן, חנון לעתיד?".
חנונית: "כן, כן, חנון לעתיד. ג'די לעתיד".
טריומף: "מתי הוא צריך לצאת?".
חנונית: "ב־27 ביוני. עוד שישה שבועות".
טריומף: "וואו. זאת הפעם האחרונה שהוא יראה אברי מין נשיים".
בנימה אישית, הרשו לי לנצל את זכותי המיוחדת ולסיים את הכתבה הזאת בעלבון משלי. אני יודע, זה לא קלאסי להפנות אותו למישהו שלא נמצא לידי. אבל אתמול ראיתי הפגנה של "נשים בשחור", ואני חייב להגיד שאם שחור מרזה, אז הן ממש שמנות.
לא קל, החרא הזה.
