הומר למחשבה

בשנים האחרונות מדברים הרבה על גסיסתו של הסיטקום הקלאסי, המיושן, ועל עליית "הסיטקום החדש" - סדרות מצחיקות עם פורמט חופשי יותר מאשר פאנץ'־כל־30־שניות, כמו "המשרד" או "תרגיע". אפילו אנחנו כבר דיברנו על זה בסדרת הכתבות הזאת. אבל איכשהו, אף אחד לא מדבר על ז'אנר קומי שבאמת חווה עכשיו תור זהב טלוויזיוני. על הסיטקום המצויר, פורמט שנחשב במשך זמן רב למיושן, ובמשך זמן רב לפני כן למגוחך.

אנימציה מצחיקה יש מאז שיש אנימציה, אבל קהל היעד המסורתי שלה היה ילדים. סיטקום מצויר לקהל מבוגר יש רק מאז שנות ה־60; היוצרים של "הפלינטסטונס" היו הראשונים שהבינו את יתרונות הז'אנר, שהיום ברורים לכל מי שצופה בסיטקומים מצוירים - וזה בטח כולל את כולם, ממאיה בוסקילה ועד ירון לונדון, אם כי האחרון בטח יוכל לתאר את זה טוב יותר מהראשונה.

ההומור של הסיטקום המצויר יכול להיות קיצוני בלי להפוך למרתיע: זה מצחיק כשאנשים צהובים עם ארבע אצבעות מרעילים סנאים והופכים אותם למעוותים, כמו שהומר עשה ב"משפחת סימפסון: הסרט", אבל יהיה די מבחיל לראות את פרייז'ר עושה את זה לסנאי אמיתי. גבולות ההומור המצויר גמישים יותר גם במובן הפיזי של המילה: הרי בכל מה שנוגע לעבודת ההנפשה, אין הרבה הבדל בין פרק שמתרחש במשרד לכזה שמתרחש בעיצומה של המתקפה על פרל הרבור. ככה יכולים הפלינטסטונים לחיות בתקופת האבן לצד דינוזאורים, וסטואי ובריאן מ"איש משפחה" יכולים לירות אחד על השני אי שם בעיראק בקלות ניכרת בהשוואה לריימונד והכלב שלו מ"כולם אוהבים את", אפילו אם מתעלמים מזה שלריימונד לא היה כלב. ואגב כלבים חמושים, כנראה שהיתרון הכי גדול של הסיטקום המצויר הוא הניתוק המוחלט שלו מחוקי הטבע.

סדרות שנוצרות בעולם המצויר יכולות להקפיא את הנוסחה המקורית של הדמויות והסביבה. הילד השמן ב"שני גברים וחצי" הפך בחמש העונות האחרונות למתבגר שמן, אבל בארט בן 10 כבר 19 שנה; ב"סאות פארק" הרגו את קני כמעט בכל פרק (ולפעמים יותר מפעם אחת בפרק) במשך חמש עונות רצופות, והוא ממשיך למות גם בשבע העונות האחרונות, אם כי בצורה אקראית יותר. מהבחינה הזאת אין הבדל בין "איש משפחה" לסרטונים הישנים של "רוד ראנר": פיזיקה וביולוגיה הן המלצה בלבד.

למרות היתרונות האלה, מאז 1966 (כש"הפלינטסטונס" בוטלה) ועד 1989 (כש"משפחת סימפסון" עלתה) כמעט לא היו סיטקומים מצוירים, והמעטים שהיו לא שרדו על המסך יותר מעונה או שתיים. גם אחרי שהסימפסונים שברו את הקללה, הם רצו כמעט לבד בפריים־טיים עד 1997 - כש"המלך היל" הצטרפה לסימפסונים ברשת פוקס. ואם האנק היל היה כאן, הוא היה אומר "יפ".

הטלוויזיה של העשור הנוכחי כבר משופעת באנימציה. בארבע השנים האחרונות, שישה סיטקומים מצוירים עדכניים משודרים בלב הפריים־טיים האמריקאי. שניים מהם בערוצי כבלים - "סאות פארק" בקומדי סנטרל ו"הבונדוקס" בערוץ "אדולט סווים", שהוא בעצם רצועת הלילה/ מבוגרים של Cartoon Network - אבל ארבעת האחרים משודרים ברשתות ארציות. למעשה, הם משודרים באותו יום ובאותה רשת: ב"פוקס", שמשדרת ב"בלוק האנימציה" שלה ביום ראשון את "משפחת סימפסון" שיצר מאט גריינינג, את "המלך היל" הוותיקה של מייק ג'אדג' וגרג דניאלס, ואת "איש משפחה" ו"אבא אמריקאי" - שתי סדרות של המפיק/ כותב/ שחקן־קול סת מקפרלן. "המלך היל" לא תמשיך לעונה 14, אבל יחליף אותה סיטקום מצויר אחר מבית מקפרלן, "התוכנית של קליבלנד", ספין־אוף בכיכוב הדמות של קליבלנד מ"איש משפחה".

את הפריחה הזאת אי אפשר לנתק מהעובדה שאנימציה הפכה לעסק זול יותר בשנים האחרונות - שנים שבהן מייצרים את הסיטקומים המצוירים של אמריקה בקוריאה הדרומית, עובדה שעוד נחזור אליה - אבל זה לא כל הסיפור. יש בו גם מרצ'נדייזינג, אנשים צהובים וארבעה ילדים מצוירים שמקללים כמעט כמו ארבעה ילדים אמיתיים.

והכל, כאמור, התחיל בתקופת האבן.

יאבה דאבה דובק

"הפלינטסטונס" עלתה לשידור ב־1960 עם שיר פתיחה שדיבר על "משפחה מודרנית של תקופת האבן" - מודרניות היתה עניין חם בארה"ב בשנים שאחרי הספוטניק ולפני מלחמת וייטנאם - וקיבלה את הרצועה של 20:30 ביום שישי. הקצב והצחוק המוקלט הושאלו מהסיטקום; הדמויות בוססו באופן רופף על אלה של ה"האני־מונרז", סיטקום פרברי מצליח מאמצע שנות ה־50; ובכלל, העיר בדרוק היתה פרבר אמריקאי סטנדרטי, רק פרה־היסטורי. לעקרות הבית המודרניות של תקופת האבן היה תינוק של ממותה בתור שואב אבק, ממותה בוגרת בתור ברז במקלחת, פטרודקטיל בתור מטוס, מכונית שהונעה בכוח הרגליים ונמר פרה־היסטורי על תקן חתול בית.

את "הפלינטסטונס" פיתחה "האנה־ברברה", שבניגוד למה שחשבתי בתור ילד, איננה שותפות של זוג חברות יהודיות בשם חנה וברברה. מדובר באולפן שהקימו ב־1944 שני במאי אנימציה, ביל האנה וג'ו ברברה, מאולפני אם.ג'י.אם. הם התחילו ביצירת כותרות פתיחה וסיום לסדרות כמו "אני אוהב את לוסי", אבל הפכו את האולפן לעיסוק העיקרי שלהם אחרי שאם.ג'י.אם ויתרה על מחלקת האנימציה שלה ב־1957. במשך תקופה קצרה היתה האנה־ברברה המתחרה המרכזית של אימפריית הרשע הישנה, דיסני (אימפריית הרשע החדשה היא ניקולודיאון, שאחראית ל"דורה", שגורמת למיקי מאוס להיראות לא מעצבן).

באדיבות "יס"

בקנה מידה טלוויזיוני, שנות ה־60 היו לפני 500 שנה (תחשבו על זה ככה: העונה השלישית של "הפלינטסטונס" היתה הסדרה הראשונה ששודרה בצבע ברשת איי.בי.סי). עד שהיא הגיעה אלינו בשנות ה־80, משפחת פלינטסטון - שהצליחה לחמוק מהתרגום הרוממאי ל"משפחת אבן צור" והסתפקה בשם הדבילי "משפחת קדמוני" - הזדקנה מספיק בשביל להפוך לסדרה לילדים. רוב השורות הנפיצות יותר כבר נשמעו כמו משהו שסבא שלך היה מספר, והיא שודרה בהתאמה בטלוויזיה החינוכית. אבל היא יועדה במקור לאוזניים בוגרות, ואפילו לריאות בוגרות: הסדרה שודרה בחסות סיגריות "ווינסטון", ובסיום המקורי של הפרקים הראשונים היה אפשר לראות את פרד מדליק להנאתו סיגריה (ובטח חושב לעצמו "יאבה דאבה דו"). בתחילת שנות ה־60, הפלינטסטונים היו נועזים לפחות כמו הסימפסונים בתחילת שנות ה־90'. זוכרים את ברני ראבל, השכן ממול שתיפקד כסייד־קיק של פרד פלינטסטון? זוכרים שלו ולאשתו בטי היה ילד בשם באם באם? אוקיי, וזוכרים שבני הזוג ראבל לא הצליחו בהתחלה להביא ילדים לעולם? הם אפילו נאלצו לשכור את שירותיו של עורך דין בשביל לאמץ את באם באם. הורים בשנות ה־60 היו נותנים לילדים הקטנים שלהם לראות תוכנית שבה הדמויות הראשיות מעשנות סיגריות, אבל הם לא היו נותנים להם לראות רמיזות על אי פוריות.

ליוצרים של "הפלינטסטונס" היתה עוד הצלחה קצרה עם פורמט הסיטקום המצויר בסדרה "הג'טסונס". אבל אפילו הקהל של שנות ה־60 המוקדמות - זה שצפה באדיקות בסדרות כמו "לשיר יחדיו עם מיץ'" - הבין מהר מאוד שמדובר בעצם בפלינטסטונים, רק בעתיד הקרוב במקום בעבר הרחוק. האנה־ברברה שיחקה על קלף הגיוני: "הפלינטסטונס" עדיין היתה הצלחה גדולה, והאמריקאים של תחילת הסיקסטיז אהבו את העתיד כמעט כמו את המודרניות (לכן הם גמעו גם סדרות כמו "בן המאדים החביב עלי"). אבל "הג'טסונס" בכל זאת ירדה אחרי שנתיים. הפלינטסטונים עצמם שרדו בבתי הסלע שלהם עד שנכחדו ב־1966.

סדרות־בנות אחרות של "הפלינטסטונס" צצו ונעלמו, ול"ג'טסונס" הופקו כמה פרקים נוספים במהלך שנות ה־80, אבל כל אלה כבר יועדו מראש לילדים. לא מת עליהם.

במשך הרבה מאוד זמן לא קרה שום דבר. "חכה עד שאבא שלך יגיע הביתה" - מין "הכל נשאר במשפחה" מצויר - רץ במשך שנתיים בשנות ה־70 המוקדמות, אבל לא מאוד הצליח ולא מאוד הצחיק. התפיסה הרווחת בשנות ה־80 היתה שסדרות מצוירות למבוגרים הן יקרות מדי (זה היה לפני שעלו על הרעיון של סווט־שופס לאנימציה בקוריאה) בשביל ז'אנר עם סיכויי הצלחה מפוקפקים.

ואז נכנס לתמונה מאט גריינינג עם קצת צבע צהוב.

בארט נובו

גריינינג, היוצר של קומיקס קטן אך מצליח בשם "החיים בגיהנום" - שסיפר במינימליזם אמנותי ובשחור־לבן על ארנבים שנוטים להיאכל על ידי דובים - קיבל ב־1987 הזמנה ליצור מערכוני אנימציה קצרים ל"התוכנית של טרייסי אולמן" ששודרה בפוקס. המפיקים רצו שגריינינג פשוט יעבד את "החיים בגיהנום" לטלוויזיה, אבל הוא חשש לזכויות היוצרים של הקומיקס, ולפני הפגישה הקדיש רבע שעה למחשבה על משהו חדש לגמרי. הוא לא היה זקוק ליותר מזה כדי לחשוב על "משפחת סימפסון", כי היא נבנתה סביב המשפחה שלו: להוריו קוראים הומר ומארג', לאחיות הקטנות שלו ליסה ומגי, ולאחותו הגדולה פטי. עם זאת, אף אחד מהם לא צהוב (הניחוש שלי הוא שהעט היחיד במשרד של פוקס היה מרקר). את בארט - שבמקור היה בעל שיער שחור - ביסס גריינינג על עצמו ועל אחיו מארק.

גריינינג ו"משפחת סימפסון" קיבלו סדרה משלהם ב־1989, שנה לפני ש"טרייסי אולמן" בוטלה. ובניגוד למקרה של "הפלינטסטונס", שהיו בוגרים יותר ממה שנהוג לזכור אותם, העונות הראשונות של הסימפסונים יועדו לילדים הרבה יותר מהנוכחיות. זאת תמיד היתה סדרה שפנתה גם למבוגרים, עם בדיחות ורמיזות שהיו אמורות לעבור מעל הראש של הקהל הצעיר יותר, אבל הדמות המובילה במשפחה לא היתה הומר אלא בארט, שנהג לגלוש בסקייטבורד ולמתוח בטלפון את הברמן מו, שני דברים שהוא עושה פחות ופחות. והומר עצמו? הוא לא נאנס על ידי פנדה עד העונה ה־19.

"משפחת סימפסון" באוויר כבר 19 שנה, יותר מכל סיטקום אחר בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. אבל ההתבגרות המובהקת שלה בשנים האחרונות - תהליך שאפשר לראות בו יישור קו עם הסדרות של סת מקפרלן, שמציג עולם למבוגרים בלבד ב"איש משפחה" וב"אבא אמריקאי" - גוררת גם ביקורת. הטענות העיקריות הן על הידרדרות ברמת הכתיבה: לפי סקר שנערך ב־2003 בעיתון USA Today, הפרק האהוב ביותר על הצופים שודר כבר ב־1993 ("יציאה אחרונה לספרינגפילד"), והפרק החדש ביותר ברשימת הגדולים של כל הזמנים שודר ב־1997 ("הפוביה של הומר"); אפילו הפייבוריט הכי טרי של הכותבים שודר אי שם בשנת 2000. "אנטרטיינמנט וויקלי" טען באותה שנה ש־24 מ־25 הפרקים הטובים ביותר של "משפחת סימפסון" שודרו עד 1997, וכריס סאלנטרופ מהמגזין "סלייט" התלונן ש"הסדרה הטובה ביותר באמריקה הפכה לקרטון" (לא הדבר הזה שהומלסים ישנים בתוכו, אלא לסרט מצויר לילדים). "עדיין יש שם גדולה", כתב סאלנטרופ, "אבל מדובר בעיקר בהילה של תהילת עבר".

לא מדובר כאן רק בנוסטלגיה, אלא גם באבחנה על תגובת הנגד ל"איש משפחה" - שהביאה לא רק להתבגרות המדוברת, אלא גם לעלייה במינון הגגים. לפי סאלנטרופ, מאט גריינינג של פעם השתמש באנימציה כדי להגיד משהו על המציאות, "אבל 'משפחת סימפסון' הפכה בשנים האחרונות להפך מזה: עכשיו התוכנית משתמשת במציאות כדי להגיד משהו על עצמה כסדרה מצוירת. בפרק האחרון ששודר היו התייחסויות לבובספוג, ל־WNBA, לטוני סופרנו וללוח המשדרים של פוקס, אבל הסימפסונים עצמם - כמו יתר אוכלוסיית ספרינגפילד - הפכו לכלים ריקים שמגישים בדיחות של שורה אחת וגגים ויזואליים, בדיוק כמו דמויות שמאיישות סיטקומים אחרים (תחשבו צ'נדלר בינג)". במילים אחרות, מרוב בדיחות על המציאות שמחוץ לסדרה, לא נשארה מציאות בסדרה.

אחרים טוענים שהרמה של "משפחת סימפסון" לא מתדרדרת, כי הסדרה לא מסוגלת להתפתח - לא לטוב ולא לרע. ג'ון קריקפלוסי, היוצר של "רן וסטימפי", טוען שהנוסחה שהומצאה ב"פלינטסטונס" והושבה למסך בשנות ה־90 יוצרת סטגנציה ידועה מראש בסדרות שמתקיימות לפיה. בימים הראשונים של באגס באני, הוא אומר, "אמנים פיתחו את הרעיונות שלהם ללא הפסקה. הדמויות של היום, לעומת זאת, קפואות בזמן. הן בקושי משתנות במשך מאות חצאי שעות".

לא רק עם הסימפסונים ועם שם המשפחה שלו יש לקריקפלוסי בעיות. גם ב"סאות פארק" הוא מזהה קיפאון יצירתי. "בעשר שנים ויותר מ־200 חצאי שעות של ההתפתחות האמנותית ב'סאות פארק'", הוא כותב בבלוג שלו, "הדמיון של כמה מאיירים איכותיים עשה כברת דרך שדוור טוב יכול לעשות באחר צהריים אחד". בינינו? ראיתי כמה פרקים של "רן וסטימפי". אני חושב שהוא סתם ממורמר.

הסוס שרכב על אמא של קרטמן

ארבעה דברים גדולים קרו לסיטקום המצויר מאז סוף שנות ה־80. "משפחת סימפסון", שעלתה לאוויר וגם נשארה עליו, מה שפתח את הדלת בפני הסדרות הבאות; קוריאה הדרומית, שהפכה את עלויות ההפקה לנסבלות; המרצ'נדייזינג, שהוריד את סף הרייטינג שסדרה צריכה להגיע אליו בשביל להרוויח (הסימפסונים, למשל, מכרו מוצרים נלווים במיליארד דולר רק בין 1990 ל־2000); ו"סאות פארק", שמתחה את הפורמט אל מעבר לגבולות הטעם הטוב. כמו שהסביר פעם באטהד לביוויס, להקיא בקליפ זה מגניב. להקיא דם זה כבר טעם רע.

היוצרים של "משפחת סימפסון" היו אלה שעלו על הרעיון של הפקת פרקים בקוריאה. בזמן "טרייסי אולמן" יצרו את האנימציה אולפני "קלאסקי צ'ופו" מלוס אנג'לס, אבל עם עליית הסדרה המלאה העבירה "פוקס" חלק מהעבודה לאולפנים בקוריאה הדרומית. האמריקאים יוצרים את הסטוריבורד, ומעצבים את הדמויות החדשות, הרקעים והאביזרים. העבודה עצמה - הצביעה, יצירת האנימציה וההקלטה - נעשית בקוריאה. המינוס הוא שכל העניין לוקח כארבעה חודשים, כך שזה כמעט נס שחלק מהבדיחות בסדרה נשמעות עדכניות. הפלוס הוא שככה נוצר סיטקום מצויר זול. כל כך זול ש"משפחת ס?מפסון" היתה רווחית כבר בעונה הראשונה. אחרי העונה השנייה, שאותה סיימה הסדרה בטבלת עשר התוכניות הנצפות ביותר באמריקה, היה ברור שהיא מצאה מחדש קהל אמריקאי שאבד 30 שנה קודם לכן, וגל של סדרות מצוירות תוצרת ארה"ב־קוריאה בא לשטוף אותו. למשל "המבקר" בכיכובו של ג'ון לוביץ' שהופיעה ל־23 פרקים ב־5־1994; "ביוויס ובאטהד" (שהגיעו לאם.טי.וי כבר ב־1993, ונשארו שם עד 98'); ו"פיוצ'רמה", גם היא של גריינינג, שעלתה לשידור ב־1999 אבל בוטלה אחרי חמש עונות.

ב־1997 העלה מייק ג'אדג', היוצר של "ביוויס ובאטהד", סדרה חדשה עם גרג דניאלס - תסריטאי שכתב בעבר ב"סיינפלד" ו"משפחת סימפסון". קראו לה "המלך היל". ג'אדג' ביסס את האנק היל הטקסני על הדמות של תומס אנדרסון מ"ביוויס ובאטהד", והציע לרשת פוקס לבנות סביבו צבא קטן של רד־נקס גסים, מרושעים ולא נעימים למראה. בסופו של דבר, הרבה בגלל ההשפעה של דניאלס, "המלך היל" הפכה לאחת מהסדרות המצוירות המעודנות ביותר. היא מעולם לא היתה גסה, רוב הדמויות שלה היו חביבות, ואת הפרקים הובילו סיפורים ולא בדיחות. האנק היל עצמו היה פוריטן לא מזיק ומלא כוונות טובות: בפרק אחד נתן לו בנו בובי לשחק במשחק וידאו בסגנון GTA. "הרגע דקרתי את פקח החניה!", הודיע היל. "אה, איפה הכפתור של 'הסגר את עצמך'?".

ב־1997 עלתה לאוויר גם סדרה מצוירת אחרת, שבניגוד ל"היל" תהיה כאן גם בעונה הבאה - ושיצרה לא פחות ממהפכה. טריי פארקר ומאט סטון - הראשון מוזיקאי שמתעניין בקולנוע ובטלוויזיה ואוהב לקלל, והשני מתמטיקאי שמתעניין בקולנוע ובטלוויזיה ואוהב לקלל - יצרו ביחד את "סאות פארק" בשביל ערוץ "קומדי סנטרל". זה היה הסיטקום המצויר הראשון שלא פנה בעיקר למבוגרים או גם למבוגרים, אלא רק למבוגרים.

(באדיבות "ביפ")

כרגיל, את הכל התחיל מפיק ברשת פוקס. הפעם זה היה בריאן גראדן, שראה סרטון מצויר שפארקר וסטון יצרו יחד שלוש שנים קודם לכן, כשנפגשו בקורס לקולנוע במהלך לימודיהם באוניברסיטת קולורדו. הסרט, שנקרא "ישו נגד פרוסטי", הציג דמויות דומות לסטן, קייל, קרטמן וקני. גראדן הזמין מהם סרטון דומה כדי שיוכל לשלוח אותו כברכת חג מולד לחברים שלו בפוקס. הם יצרו בשבילו את "ישו נגד סנטה", שכבר היה דומה מאוד ל"סאות פארק" (וגם זכה אחר כך להתייחסות בפרק "חג מולד מחורבן מאוד"). ב"קומדי סנטרל" שמעו על העניין, הציעו לפארקר ולסטון סדרה משלהם, והשאר הוא היסטוריה של טעם רע.

"קומדי סנטרל" מתאים לפארקר ולסטון יותר מרשת ארצית כמו פוקס. מדובר בערוץ כבלים שבו יכולים השניים האלה לעשות בערך כל מה שהם רוצים, ואתם כבר יודעים מה הם רוצים. בוויקיפדיה קיים דף מיוחד לשערוריות שהסדרה יצרה, ומופיעים בו 14 "נושאים כלליים" שונים - מבדיחות על מותו של לוכד התנינים סטיב אירווין עד היהודים, דרך האיסלאם והנצרות והסיינטולוגיה, וכלה בהופעת 399 קללות בפרק אחד, כולל 146 שימושים בשורש F.U.C.K, רובם מפי דמויות של ילדים.

כדי להבין איפה חיים פארקר וסטון לא חייבים אפילו לראות פרק מהסדרה. מספיק להציץ במזכר שנכתב במשרד שלהם אחרי פגישה עם איגוד הסרטים האמריקאי - מזכר שפורסם מאוחר יותר במגזין GQ, ושמאט סטון חתם עליו ב"נ.ב, זה המזכר האהוב עלי אי פעם":

"1. השארנו את ההתייחסויות ל'פיסטינג' ול'ליקוק הרקטום' במשרד של היועץ. חתכנו את המילה 'חור' מ'חור תחת', בהתאם לשיחתנו.

2. הוצאנו החוצה את כל ה'אלוהים זיין אותי בתחת כל כך הרבה פעמים...'. זה הלך.

3. לגבי הסצנה עם הפין של סדאם, הכוונה עכשיו היא שאף פעם לא רואים את הפין האמיתי של סדאם. הוא למעשה משתמש בדילדואים בשתי הפעמים.

4. יש לנו סצנה מונפשת שמבהירה את העובדה שווינונה לא יורה כדורי פינג פונג מהווגינה שלה. למעשה היא מכה בכדורים עם מטקת טניס שולחן.

5. חתכנו החוצה את ההתייחסות היחידה ל'תחת מוצץ שפיך' בסרט. זה היה במשרד של היועץ, והוצאנו את זה.

6. השארנו בפנים את הסצנות עם אמא של קרטמן והסוס, בהתאם לשיחתנו. זאת הבדיחה היחידה שאנחנו באמת רוצים להילחם עליה.

תתקשרו אלי עם שאלות".

ואם "סאות פארק" יכולים לעשות את כל זה בכבלים, אין שום סיבה שסת מקפרלן לא יוכל לעשות את זה בפוקס. חוץ מזה שיצנזרו לו את ה"פאק".

נשואים פלוס כלב מדבר

ב"איש משפחה" של סת מקפרלן, שמשודרת ברשת פוקס מאז 1999, לא מקללים מפורשות. אבל חוץ מזה, מקפרלן יוצא מגדרו כדי להיות קיצוני במובן כמעט סאות פארקי.

(באדיבות "יס")

פוקס, הרשת הרביעית בגודלה והצעירה ביותר בארה"ב, לא התביישה מעולם להיות נועזת או גסה, חדשנית או חסרת מוסר - תלוי את מי שואלים - כדי להגיע לקהל הנחשק של בני ה־20־30. "נשואים פלוס" של הרשת עלתה ב־1987, רק חצי שנה אחרי שהוקמה, וכאמור גם "משפחת סימפסון" משודרת שם. זה לא מונע מחטיבת החדשות של הרשת, פוקס ניוז האולטרה־שמרנית, לעמוד בחזית המאבק נגד סדרות כמו אלה של מקפרלן. שמעתם על השערורייה שפרצה באמריקה אחרי הפרק של "איש משפחה" שבו סטואי (התינוק הפסיכוטי) ובריאן (הכלב המדבר) מגלים סיכת "מקיין־פיילין" במהלך מסע בזמן לגרמניה הנאצית? אז הראשונה שהתלוננה על הקטע הזה, וגם הפנתה אליו את תשומת הלב של יתר כלי התקשורת, היתה פוקס ניוז. מצד שני, לא חסרים קטעים ב"איש משפחה" וב"אבא אמריקאי" שבהם צולבים את פוקס ניוז. מצד שלישי, בדרך כלל מגיע להם. אפשר להסיר פה את הכובע בפני רופרט מרדוק, שנותן לכל חטיבה בתאגיד "ניוז קורפ" שלו להתנהל כיחידה עצמאית לגמרי, אבל נראה לי שעדיף לחזור לדבר על דברים מצחיקים.

פוקס ביטלה למעשה את "איש משפחה" בשנת 2000 - ואז שוב ב־2002 - אבל הסדרה מצאה איכשהו את דרכה בחזרה ללוח השידורים, ובשלוש־ארבע השנים האחרונות היא כבר מוזכרת בסמוך למילה "להיט". ב־2005, עם עלייתה לאוויר של "אבא אמריקאי" הפוליטית יותר, כבר היה ברור שהעתיד המצויר שייך לסת מקפרלן - האיש שגם מפיק, גם כותב וגם מייצר את רוב הקולות בסדרות שלו.

מקפרלן גדל בבית אמיד בעיירה שלווה בקונטיקט. הוא אומר שההשראה הראשונית שלו הגיעה בכלל מ"הפלינטסטונס"; הוא צפה בשידורים חוזרים של הסדרה כבר בגיל שנתיים, והתחיל לצייר את וילמה ופרד לא הרבה יותר מאוחר. בגיל שמונה הוא כבר צייר קטעים קומיים בעיתון מקומי. מכירים את הסיפורים האלה על אנשים שהפכו למצחיקים כי היה להם קשה בחיים? אז למקפרלן לא היה. פעם נכתב על עיתונאי המלחמה, האוכל והאיגרוף איי. ג'יי ליבלינג משפט שיכול להתאים גם לביוגרפיה שלו: "מכיוון שנולד לתוך מכובדות נוחה, הוא לא הרגיש צורך להיות מכובד".

כנראה שמקפרלן לא הרגיש צורך להיות מכובד מגיל צעיר מאוד. בילדותו הוא השאיר רושם כה עז על מנהל "קנט", התיכון הפרטי המכובד שבו למד - הכומר ריצ'רדסון וו. של, שהיה בוודאי מאוד מכובד - שהכומר היה זה שהוביל את החרם הראשון נגד "איש משפחה". הוא קרא לה "מבחילה", ועם עלייתה ב־1999 פנה אל חברות מסחריות בבקשה שלא יפרסמו בה. הוריו של מקפרלן, שלימדו שניהם ב"קנט", התפטרו בתגובה.

בכלל, כולם נהנים לתקוף את "איש משפחה". ג'ון קריקפלוסי מ"רן וסטימפי", שכבר ביססנו את אהבתו ללכלך, אמר ש"אתה יכול לצייר את 'איש משפחה' בגיל עשר". ה־FCC (ועדת התקשורת הפדרלית, שאחראית על הביפ), ארגוני הורים וארגונים דתיים ניסו לצנזר אותה; "איש משפחה" הגיבה עם פרק שהיה מועמד מאוחר יותר ל"אמי". בפרק, שנקרא PTV, פיטר מקים תחנה שנלחמת בצנזורה ומשדר בה את הקטעים הגסים ביותר שנראו עד היום בסדרה, ומי שמכיר אותה יודע שמדובר בדברים די גסים - התינוק סטואי מצליף בכלב בריאן בעודם לבושים בבגדי עור, למשל. אגב, חלק מהפרק צונזר בשידור המקורי.

גם ב"סאות פארק" נהנים לתקוף את "איש משפחה": הכותבים שלה תוארו בפרק אחד מ־2006 כפרות ים שמגלגלות כדורים עם רעיונות רנדומליים עד שנוצרת מהם עלילה. וכדי לסגור מעגל, התמונות של פיטר גריפין וסטן סמית - בהתאמה הגיבורים של "איש משפחה" ו"אבא אמריקאי" - הופיעו בספר המבוקשים המשטרתי של ספרינגפילד הצהובה לצד העוונות "גנב ספרותי" ו"גנב ספרותי בן גנב ספרותי".

בתחילת נובמבר דיווחה פוקס עסקים, עוד חטיבה בתאגיד של מרדוק, ששתי הסדרות של מקפרלן והמוצרים הנלווים שלהן מהווים תעשייה של שני מיליארד דולר. לקראת בכורת הסדרה החדשה שלו, "התוכנית של קליבלנד", מקפרלן בן ה־35 חתם עם פוקס על חוזה בשווי 100 מיליון דולר - חוזה שהופך אותו לכותב הטלוויזיה בעל השכר הגבוה ביותר בכל הזמנים.

אני כמעט בטוח שהוא אמר לעצמו "יאבה דאבה דו".