שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שמפו הדמעות של ג'ונסון
    אם באלבום הקודם והמושלם ביקשו אנטוני והג'ונסונס להיות חופשיים, האלבום החדש נע סביב השחרור האולטימטיבי: המוות. למרות זאת, הוא מצליח דווקא לעורר תקווה


     

    באחד השירים היפים והמצמררים ביותר באלבומו החדש, "The Crying Light", משתמש אנטוני הגארטי מ"אנטוני והג'ונסונס" בהתקף אפילפסיה מפחיד כדי להגיד משהו על החופש הטרגי, הנכפה עליך כשאתה מנותק מהחברה הנורמטיבית. על הנייר זה אולי נשמע מאולץ, אבל באוזניים זה כמעט שיר הלל לעולמם הפנימי של הפגומים, הדחויים והנפלטים לשולי החברה.

     

    אנטוני, האאוטסיידר שהמיינסטרים חיבק בשל כישרונו הבוהק, היה תמיד משוררם של הבלתי נראים, בני האדם שאנו לא שומעים ולא רואים, בין אם מבחירה או כי הם מסתירים עצמם, מבטלים עצמם ונעלמים: אנדרוגינוסים, חולים אנושים, פגועי נפש וגם "סתם" נפשות מצולקות או תמימות, הזקוקים יותר מכל לקול שידבר בעבורם, שיקשיב ויספר לכולם, שיהפוך את צרתם לחצי נחמה.

     

    קולו של הגארטי, אולי הקול המיוחד ביותר של השנים האחרונות, הוא הקול לו הם מייחלים. קול נטול מגדר, גזע או גיל, שאי אפשר לקבע לסטריאוטיפ מתבקש ואי אפשר להתעלם מנוכחותו. וכשאי אפשר לקבוע בבירור את נקודת המוצא של הקול, הוא הופך לקול-יכול, מחליף זהויות ומייצג את כל מי שאנטוני בוחר לספר את סיפורו.


    אנטוני הגארטי. קול נטול גזע או גיל שאי אפשר להתעלם ממנו (צילום: Gettyimages) 

     

    האלבום הקודם, "I Am A Bird Now" המושלם, היה כמעט אלבום קונספט שלם שעסק בנזילוּת המגדר. הגארטי היה בו אישה, אם, ילד, ילדה, אפילו ציפור. נרעשנו והתרגשנו בו מסיפוריהם של פרטנר/ית מוכה, של אישה כרותת-שד, של אם שכוּלה, של ילד הכלוא בגוף ילדה ושל רצון הנפש להשתחרר מכל כבלי מין, צורה וכאב ולפרוש כנפיה, להיות "חופשייה, סוף סוף".

     

    נדמה ש-"The Crying Light" מגשים את המשאלה הזו, וסובב כולו סביב השחרור האולטימטיבי והבלתי נמנע: המוות. הפעם הסיפורים מופשטים ומפורקים יותר, השירים מוּבְנִים פחות ולפעמים גם מוּבָנִים פחות, כראוי לנושא בו רב הנסתר על הנגלה.

     

    לא תמיד זה עובד בצורה חלקה לגמרי. סדר שירים בעייתי גם הוא תורם להתקדמות כבדה ולא שוטפת לאורך האלבום, "Kiss My Name" לא מצליח לשדך בצורה משכנעת טקסט-בית-קברות לנעימת כינורות עליזה, ו-"Dust And Water", החומרים המרכיבים אותנו, עומד על מקומו ורוטט במקום להתקדם. מצד שני, גם המוות עומד על מקומו.

     

    מנגד, "Another World", שיר שהוביל גם EP יפהפה בעל אותו שם, שיצא לפני האלבום, הוא המנונם של כל אלה החשים שאין להם מקום בעולם הזה, של האדם
    החושש לגורל עולמו, של המיואש והאבוד, של העומד למות. שיר גדול באמת, מרעיד לב. "אני צריך מקום אחר, מקום בו תשרור שלווה", מקונן אנטוני, "אני צריך עולם אחר, העולם הזה כמעט נגמר ואיננו", ומהדהד את "Hope There's Someone" המופתי שלו, שפתח את האלבום הקודם. שני השירים חולקים משאלה זהה, וגם לחן ועיבוד דומים. למרות הטקסט הנואש, מצליח השיר – כמו אחרים כאן - לעורר דווקא תקווה.

     

    "Daylight And The Sun" העוקב נשמע ברגע הראשון כהצהרה עליזה, ומקבל עם כל האזנה נופך מורבידי יותר, כשיר המגיע מהעולם הבא, ממקום בו האור הלבן שוטף את החלל וחסד שורה בכל. אולי זהו אותו "עולם אחר" לו אנטוני מייחל.

     

    "The Crying Light", למרות הנושא הקודר, מצליח להכניס פנימה קרני שמש ולהיות, לפרקים, אלבום כמעט אופטימי ובהיר. בתחילה זה נדמה כתכסיס מוכר, ציפוי הגלולה המרה בדבש, אך כשמעבירים תקופה עם האלבום מתברר שאנטוני באמת ובתמים מציע נחמה. הוא שר על מוות כדי לפרק אותו מפחדים וכאב, כדי לומר שזה בסדר, טבעי ולא סופי.

     

    בשיר הפותח, "Her Eyes Are Underneath The Ground", עם מות אישה אהובה כלשהי (חברה? אם? אחות?), מעניק אנטוני למאזיניו את המתנה הגדולה שניתנה לו: "הסירו דאגה מלבכם", הוא שר, "אהבתכם טהורה". כפי שהבהיר האלבום הקודם, גם אם נדמה לכם או לסביבתכם שאתם תפלצות, סוטים או אומללים, דעו לכם זאת: בסוף הדרך, על ערש דוויי, זה לא משנה מי הייתם, את מי אהבתם ובאיזו צורה – האהבה שבלבכם טהורה היא. אמירה גדולה באמת, מרעידת לב.

     

    Antony and the Johnsons, "The Crying Light"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים