המשפחה המוצרת

הסיפור של משפחת ואן־אריק מתחיל באבא מתאבק, ג'ק בארטון אדיקסון, לוחם טקסני מהולל עם עבר בפוטבול מקצועני. בסוף שנות ה־50 לחם אדיקסון בליגת ההיאבקות המקומית WCCW, ולקח לעצמו את שם הזירה "פריץ ואן־אריק". כבר אז הוא נהג לסיים את הקרבות שלו במהלך שהפך עם הזמן לסימן ההיכר של כל המתאבקים ממשפחת ואן־אריק: ה־Iron Claw, או "טופר הברזל" בפלמ"חניקית, שהתבסס על לפיתת רקותיו של היריב ומחיצתן.

לאדיקסון היו שישה בנים - ג'ק, קווין, דייויד, קארי, מייק וכריס - וכולם חוץ מאחד הצליחו למות מוות מבאס. כלומר, לא שיש מוות לא מבאס, אבל לוואן־אריקים באמת היה כישרון לזה. הקורבן הראשון במשפחה היה הבן הבכור, ג'ק אדיקסון ג'וניור; ב־1959 הוא נגע בכבל חשמל חשוף והתחשמל. את ההתחשמלות הוא דווקא שרד, אבל מיד אחריה נפל על הפנים לתוך שלולית וטבע. הוא היה בן שבע.

ב־1984 בא המוות השני במשפחה: זה של דייויד אדיקסון. "השושנה הצהובה של טקסס", כמו שאהבו לקרוא לו בזירה, נמצא מת במהלך סיבוב מופעי היאבקות. סיבת המוות הרשמית היתה התקף לב, אבל כולם ידעו שהוא היה משתמש כבד במשככי כאבים, והחשד היה שמדובר במנת יתר; המתאבק שמצא את גופתו של דייויד, ברוזר "קינג קונג" ברודי, נחשד בהעלמת הראיות (אגב, ארבע שנים אחר כך נדקר אותו ברודי למוות בחדר ההלבשה על ידי מתאבק פורטוריקני, אבל זה כבר סיפור אחר).

בנו החמישי של אדיקסון, מייק ואן־אריק, מעולם לא רצה להיות מתאבק. היו לו דווקא נטיות אמנותיות, והוא רצה להיות זמר או צלם. אבל כדי למלא את החלל שנוצר אחרי מותו של דייויד לחצו עליו בני המשפחה להיכנס לזירה, למרות חוסר הרצון וחוסר הכישרון. במהלך ביקורם של הוואן־אריקים בישראל (הרי חייבת להיות נקודה ישראלית בסיפור עם כל כך הרבה מוות) נפצע מייק בכתפו - פציעה שהוא מעולם לא ממש החלים ממנה. באפריל 87', כמה ימים אחרי שנתפס נוהג תחת השפעת אלכוהול וסמים, השאיר מייק מכתב למשפחתו. הוא התאבד לחופו של אגם דאלאס באמצעות קוקטייל של גלולות שינה ואלכוהול.

האח הכי צעיר והכי קטן פיזית היה כריס, אבל הוא דווקא מאוד רצה להשתלב בעסק המשפחתי. למרות שלא ממש קורץ מהחומר שממנו עושים מתאבקים, חלום חייו היה להיכנס לזירה ולפוצץ את הרעים. העובדה שגובהו היה טיפה יותר מ־1.60 מ' לא עבדה לטובתו, מחלת האסתמה שלו לא הועילה, והעצמות הרכות והשבירות שלו בטח לא נתנו לו יותר מדי סיכויים לנצח בזירה. ב־1990 הסכים סופסוף אביו לשתף גם אותו בקרבות, ובכך עשה ספתח לקריירת היאבקות קצרה ודי מחורבנת. כעבור שנה, עם האכזבה מהכישלון בזירה והדיכאון ממותו של אחיו מייק, כריס ואן־אריק ירה לעצמו כדור בראש.

גם לקרי ואן־אריק היתה בעיית סמים, שגרמה כנראה לתאונת האופנוע שהפרידה בינו לבין רגלו הימנית. ב־1993, יום אחרי שהועמד לדין באשמת שימוש בקוקאין ובהתאם למסורת המשפחתית, הוא התאבד בירייה בליבו בחווה המשפחתית בדנטון, טקסס. אגב, באותו יום ממש נקבע לו קרב מול מתאבק בשם דייב "מלאך המוות" שלדון.

ומה עם האח השישי? ובכן, קווין ואן־אריק תלה את הנעליים ב־1995. הוא ירש מאביו את הזכויות על ליגת ה־WCCW, וחי באושר ובעושר עד עצם היום הזה. בנו, דייויד־מייקל, לומד כרגע בקולג' ומתכוון להיכנס לעסקי המכות - תחת השם המחייב ואן־אריק - מיד אחרי שיסיים את חוק לימודיו.