"אמא, מהיום אני בדיאטה!"
ילדה אחת בת שבע כבר מתמודדת עם עיסוק מטריד ומדכא בדימוי הגוף. כשמגישות שדופות ושלל מוצרי דיאטה מציפים את המסך, האם בכלל ניתן לעצור את עידן הרזון?
היא חוזרת מבית הספר בראש מושפל, גוררת את הילקוט הענק שלה במיאוס ומשליכה אותו על הרצפה - ולפני שאני מספיקה לחבק אותה ולשאול איך היה יומה, היא גועה בבכי תמרורים שקשה מאוד להפסיקו. מבעד ליפחות, לאט לאט מתבררת הסיבה: אושר-בת, שם בדוי, אמרה לה שהיא נורא שמנה.
שלא בטובתי נפלט ממני צחקוק שהופך את מצוקתה עצומה אף יותר. היא חושבת שגם אני צוחקת לה, ועד שהדברים מובהרים ואני אומרת שאושר מצחיקה אותי בטעות הקשה שלה, מגיחות עוד כמה דמעות צורבות, מיותרות לגמרי, שהיא לא מרשה לי למחות בליטוף.
אט אט מתגלה הסיפור המלא. זה סיפור זעיר על מילים עפות באוויר, דימויי גוף של ילדות - והתרבות בתוכה הן נאלצות לחיות אם לא יהיה מי שיגן עליהן מפניה. מתברר שבהפסקה בן אחד מכיתה ד' שאיננו יודעים מה שמו גער בבת אחת מכיתה א' וקרא לה שמנה, והקטנה נחלצה להגן עליה באומרה שהיא כלל לא, ואושר-בת שעד אז לא התערבה, פתאום אמרה לקטנה מה שאמרה, ואין דרך לצאת מן העלבון הזה, כי הנה, ממש מול המראה רואים שאושר צודקת.
זה הרגע בו צריך להזכיר לבתי שעד לא מזמן, בגרפים של קופת חולים, היא הייתה נעלמת באחוזונים הנמוכים הללו של הילדים שלא אוכלים כלום. ולהוסיף ולהזכיר לה שהיא זו שהגתה את מטבע הלשון "אוכל זה לא טעים", בשנים שבהן הייתי נשרכת אחריה עם בננה, כאחרונת הפולניות ביקום, כי היא באמת לא אכלה כלום: וגם צריך להוסיף בנקודה זו, שטוב שיש בעולם מכנסי טריינינג שאפשר להדק סביב מותניה הגפרוריות וג'ינס עם גומי וכפתורים פנימיים חכמים כאלה, שבלעדיהם הייתה מתרחשת מדי יום צניחת מכנסיים מביכה.
תתפלאו, אבל זה לא עוזר. במהלך היום היא עומדת כמה וכמה פעמים מול המראה, מנסה לצבוט ירכיים ומותניים כדי לשכנע את עצמה שאושר צודקת, או שלא, ואין הכרעה, והמציאות מאוד מאוד לא משכנעת.
"אני בדיאטה," היא טוענת בארוחת הערב והודפת מעל פניה טוסט גבינה וגם את סלט הירקות שלצידו. "את לא," אני אומרת לה בנחרצות הכי רצינית שאפשר לגייס, במבע של סמכות הורית עילאית: את לא, כי את בת שבע, כי את לא צריכה, כי אושר טועה, וכי באמת מוקדם מדי, בגילך הענוג, להיות עבד של דימוי הגוף הבלתי אפשרי שנכפה על ילדות באשר הן ילדות.
הבה לא נכביר מילים על ברבי. כשהייתה קטנה יותר סירבתי לקנות לה בובות כאלה, אבל כשהפכה לילדה היחידה ביקום שאין לה ברביות, על פי תפיסתה - נכנעתי.
כשאחת מעמיתותיה לגן התחפשה לברבי וכולם צחקו כי מדובר בילדה עגלגלה למדי וזה לא מתאים, נזעקתי לומר שאין בעולם ילדות שנראות כמו ברבי - והיא שלפה מיד את הנסיכה של אלאדין ואת קים פוסיבל ועוד כמה ילדות מצוירות מעולמה הבדיוני כדי להוכיח לי שיש. אמרתי שכולן עד אחת לא אמיתיות, אבל עד היום זה לא משכנע אותה. "יש בזה קלוריות"? היא שואלת ומצביעה באיבה על הטוסט. "יש בזה דברים שטובים לגוף שלך ושעוזרים לך לגדול ולהיות בריאה," אני מתחסדת. "ובכלל, ממתי אכפת לך קלוריות? ומי לימד אותך לחשוד בהן"?
חולפים ימים מספר, וסדרת שאלות תמימות לכאורה מעלה תמונה עגומה מאוד: כבר בכיתה א' העיסוק שלהן בדימוי הגוף הוא אובססיבי, מטריד, מדכא - וככה, ככל הנראה, הוא יישאר. אלא אם נדע להעניק להן עולם טוב יותר.
בעולם טוב יותר, כל בנות השבע יידעו כי בעיני משפחתן הן יפות להפליא וגופן הצומח הוא פלא גדול שצריך לברך עליו כל יום, ולראות כיצד הוא הופך למקור של שמחה בריצה ובקפיצה ובשחייה ומה לא. בעולם כזה, בנות השבע ישמחו בשונותן זו מזו ולא יבקשו לעצמן צורה אחידה ובלתי אפשרית בשדיפותה. בעולם כזה, כשיהפכו לבנות עשרה לא יערכו תחרויות הרעבה כיתתיות, כמו אלה שנחשפו לא מזמן בבית ספר אחד - וכמו אלה שעדיין לא נחשפו.
וזה די פשוט, ליצור עבורן עולם שכזה: כל מה שצריך לעשות הוא לכבות את הטלוויזיה על שלל מוצרי הדיאטה שהיא מציעה ושלל המגישות השדופות של ערוצי הילדים ושלל הדמויות המצוירות הדו ממדיות לגמרי והשלדיות בעליל. באותה הזדמנות, כמובן, צריך לבטל את המינוי על העיתון, לבחור רק סרטים שבהם יש דימויי גוף תואמי מציאות ולהקפיד לומר שיש כל מיני בני אדם בעולם וכולם נולדו בצלם וכולם נולדו שווים. בשלב הבא, אחרי שבוע בערך, צריך לעבור לגור על אי בודד. מכירים אי פנוי?
לפנייה לכתב/ת 
