אני חיה את חיי בקו מקביל, נוגע לא נוגע בו

תהיות נזרקות לחלל. איך זה שלא אהבתי עד עכשיו, הוא שאל. כי לא היה מי שיחזיק אותי מליפול, כי לא היה מי שיפיל אותי איתו, כי לא היה מי שיתגנב כמו ערפד בלילה וינשך בי בכתף החשופה. כך זה, כסינגלית היתה לי אהובה אחת - אוטוסוגסטיה עזר כנגדי, מאפשרת לי להאמין שאני לא רוצה מישהו שלא אמר לי שבעצמו רוצה אותי. ועכשיו, עכשיו מה? עכשיו אני בפאניקה, אין ספק בזה.

לשמור על החופש שלו, זאת אומרת שלי

אני חושבת שהדרך היחידה לשמור על שפיות (זה חשוב?) היא לשמור על החופש שלו, זאת אומרת שלי. חיה את חיי ליד בקו מקביל, נוגע לא נוגע. שומרת על המרחב האישי, חיים של הרגלים, ונרדמת, כהרגלי, שנייה אחת לפני שסינדרלה פושטת עורה. העייפות מכניעה אותי מלחשוב איך שרוצה להתחפר מתחת עורו בעצם. דלעת או לא דלעת?

פתאום אני מוצאת את עצמי מודה לקילומטראז' הסינגלי שצברתי. יש בחורות שעברו מקשר אחד לזוגיות אחרת. לא אני. קשרים היו לי רק במין הבזקים של החיים, מטאורים כאלה, מהירים וחולפים שנראו בשמיים המעוננים שלי, משאלות לרגעים. רק כך למדתי לאהוב את המקום שלי האישי, לחיות בספייס של בועה כחולה עמוקה, להבין למה אני לא רוצה שהוא יהיה איתי יותר ממה שהוא יכול. הוא לא ימצא אותי לוחצת, נלחצת, הוא ימצא אותי רועשת, גועשת, רועדת מעצם קיומו, וככה בדיוק בעצם.

ואז אני מתחילה לקטלג. בין נכון ולא נכון, כאילו שיש תחומים כאלה. אני רוצה לדעת איך אני אמורה להתנהג, שלא לומר להרגיש, תמיד לדעת שאני בסדר, לא כזו משוגעת. נו, כן בטח, ממתי "בסדר" זה טוב, או מספיק בכלל?

זו מלאכה פשוטה, הקיטלוג. אני הולכת ומזהה התנהגויות של בחורות אחרות, שואלת אם הן הרגישו כמוני. מעניין שאני מחליטה לעשות סקרים, דווקא אני, כבר אמרתי יותר מפעם שסטטיסטיקה היא ממני והלאה, נאשמת בסטיית תקן.

לא נבהלת כשהוא לא מתקשר

החבר של השנייה, למשל, לא דיבר איתה יום שלם. זה מציק לה, אני רואה אותה כמו עכבר שמחפש פינות בחדר עגול. חסרת מנוחה, על קוצים, על מצב רוח. ואני חושבת מי לא בסדר מבין שתינו, היא שיום שלם בלי לשמוע מהבחור מוליך אותה במנהרה של עצבות ובלבול, או אני - שמתעקשת לומר שהייתי שמחה לשמוע ממנו כל חלקיק שנייה ביום ולהקשיב לשתיקותיו בלילה, אבל לא נבהלת כשזה לא קורה, כשהוא לא מתקשר. גם אני לא מתקשרת. יש לי יום להתנהל בתוכו, מסתבר. ועדיין אני חושבת עליו בלי הרף, הוא נכנס לי למחשבות, מפורר לי אותן אחת אחת, ולא מרפה.

"תנוחי", אני מבקשת ממנה, "תני למחשבות לזרום ממך הלאה, תזרמי בעצמך, ולא בנהר של עצבות, לכי לראות סרט, תקראי ספר, תדברי איתי, תתקשרי אליו בעצמך, הוא אפילו עלול לענות. ואז תגלי לו בקול מתקתק שאין לך מה לומר בעצם, שסתם חשבת עליו. הוא יחייך מעברו השני של הקו ויגיד שגם הוא מתגעגע, אפילו קצת יותר ממעט, יחזיר לך את השקט הנפשי, ותביני שהכל עומד במקום, שעדיין עומד לו ממך, שהכל בסדר, באמת".

"יש לך סוג של ברירה", אני ממשיכה. "את יכולה להאמין שהוא כבר לא בעניין, שמשהו קרה, שהוא תופס מרחק. ואת יכולה להאמין שהוא עדיין רוצה בך וחושק, שכלום לא השתנה לרעה, הוא בסך הכל מתנהל בתוך היום שלו, בין אוסף הדברים שמרכיבים את חייו, לכולנו יש כאלו, ויודעת מה? מזל שכך. עדיף שתבחרי באפשרות השנייה", אני מנסה את כוחי בשכנוע של מישהי שהיא לא אני. "חרדה רק תעשה לך קמטי הבעה, עדיף אם כבר שתישארי יפה", אני שולפת את הקלף המנצח. בעולם הזה יופי זה חיוני, פעם אמרו לי.

קסם. השנייה משתכנעת. אני כנראה נשמעת הגיונית מספיק. יו, אני נרגשת. פתאום יש לי מחשבה הגיונית, בריאה, שלא לומר שקטה. לפתע אני מבינה איך בלי ששמתי לב הנחתי את ההתמכרות לכאב בצד ולא חשבתי על הסוף שמחכה בקצה המנהרה. אם יגיע או לא יגיע, אני כהרגלי מדחיקה, לא רוצה לדעת.

עכשיו שלא יתקשר, נראה אותו!