דוקאטי היפרמוטארד 1100 - מפלץ היפראקטיבי

ההיפרמוטארד 1100 הוא התשובה של דוקאטי לאופנה אירופית רווחת בשנים האחרונות: אופנועי סופרמוטו מגודלים. עם שני צילינדרים ונפח מנוע שמתחיל ב-750 סמ"ק ונגמר ב-1,200. הז'אנר החדש הזה מותח בהכרח את גבולות ההגדרה המקורית, עד שמתבקש להידרש שוב לשאלה "מיהו סופרמוטו?". שני השקל שלי בנושא טוענים שלסופרמוטו דרושה סופרמוטואיות. זה אומר שהוא צריך לספק את ההרגשה שרק אופנוע שטח על גלגלי כביש יכול לספק: תנוחת הרכיבה, מבנה מכל-מושב, רוחב וגובה כידון, מתלים שמאפשרים העברות משקל, מקום לרגל מאחורי הכידון בשיא ההטיה, אף שמסוגל להתנתק - או לפחות להפוך למאוד קליל - בכל מצב, וזנב נשלט בבלימה ובתאוצה. דברים כאלה.

העניין הוא שדוקאטי במתכונתה המודרנית, מעולם לא ייצרה אופנוע שטח. ומכיוון שכך, להיפרמוטארד שלה אין אף אחת מהתכונות הנ"ל, למעט הקלילות הזאת של הפרונט שתכף נגיע אליה. למעשה, ברוב המשתנים הוא מציג פילוסופיה הפוכה: המתלים שלו קצרים ונוקשים, הבלמים נקודתיים, השלדה מרגישה כאילו היא יציקת בטון, ויש בו סרבנות מובנית להתרוממות של הגלגל האחורי. סופרמוטו עאלק.

אחרי ההקדמה הזאת, אני מניח שלא תתפלאו לשמוע כמה הדוקאטי הזה איכזב אותי במפגש הראשון בינינו. באתי אליו כלוחם סופרמוטו גאה, ומצאתי מתחתי חזיר קשיח שלא רוצה לפנות לתוך רדיוסים הדוקים. אבל אז לקחתי אותו ליומיים מבחן, ובתמורה קיבלתי שיעור יסודי שכותרתו "איך מרגישים אידיוטים שממהרים לקפוץ למסקנות".

לה דולצ'ה וי-טווין

יש לי חבר שמספק שירותי תמיכה לחברת רובוטיקה איטלקית. באחת מהפסקות העבודה הוא מצא את עצמו עומד עם עמית איטלקי מול

מכונת אספרסו מתוצרת אותה חברה - שנראית, לדבריו, פשוט מעולה. הוא הסב את תשומת לב האיטלקי למכונה המעוצבת, וזה ענה בחזרה במבטא מתגלגל ש"פירסט ווי מייק איט לוק גוד". אם זה שימושי ואם זה עובד טוב או לא, הוסיף האיטלקי, זה כבר סיפור אחר. ובמובן הזה, אין ספק שהדוקאטי היפרמוטארד הוא יצירה איטלקית ברמ"ח חלקיו ושס"ה ברגיו. אופנוע איטלקי שיוצר באיטליה, בשביל רוכבים איטלקים, שיושבים בפיאצה איטלקית, ושותים אספרסו איטלקי, ואחר כך דופקים ווילי איטלקי בדרך לניסור של כמה סרפנטינות באלפים האיטלקיים. יש לו אפילו רגליות גומי, כדי שחלילה לא ייהרס הצחצוח של נעלי העור האיטלקיות.

כן רבותי, זה אופנוע עם סטייל. הוא יפה כמו פסל (במציאות אפילו יותר מאשר בתמונות), וכל פרט בו מעוצב להיראות מעולה מכל זווית - גם אם זה אומר שיש בו כמה יציאות בלתי שימושיות בעליל, או אפילו מגוחכות. כמו למשל מאותתים שבירים ומראות מתקפלות, שנמצאים בתוך מה שאמור להיות מגן ידיים, החלק הפגיע ביותר בנפילה. יס, ג'ובאני, פירסט יו מייק איט לוק גוד.

מעבר למראה הכל-כך מיוחד של האופנוע הזה, הדבר הראשון שקופץ לעין הן המידות המאוד צנועות שלו. איך שלא תהפכו את זה, מדובר כאן בלא הרבה יותר מאופני BMX עם מנוע 1100. ואם כך, הרי ברור עוד לפני שנותנים גז, שהמכונה הזאת תהיה פראית. מנוע הווי-טווין 1100 הוא גלגול חדש של אחד המנועים הוותיקים והאהובים מתוצרת דוקאטי: צילינדר אחד שוכב והשני עומד, שני שסתומים בכל אחד מהם, וקירור אוויר.

לכאורה, מכשיר מאוד פשוט ואפילו קצת מיושן. אבל מדובר באחד המנועים הכי מגניבים שאי פעם הזיזו שני גלגלים. הוא לא הכי חזק (95 כ"ס), לא מודרני בכלל, אבל לעזאזל: כמה שהוא נכון ומחמיא לרוכב. כמה ממכר הכוח הזמין שלו. הוא חלק, בשרני, נוחר, מחבר באופן ישיר בין הגלגלת הזו בצד ימין של הכידון לגלגל האחורי. ובמקרה של ההיפר - כי אמרנו שנחזור לזה - גם שולט באופן מוחלט בגובה הגלגל הקדמי מהאספלט. זה הופך את האדום-אדום הזה ליצרן ווילי משובח, מהסוג שמעמיד את הרישיון שלך בסכנה.

תוך כדי תנועה, כל מה שמסביב למנוע הפנינה הזה, מרגיש כמו אופנוע כביש לכל דבר ועניין. ובכל זאת, קצת אחרת: הרכיבה עליו לא דומה לשום דבר אחר. משהו בשילוב שהוא מציע - תנוחת רכיבה שנמצאת איפשהו בין שטח לסטריט-פייטר, הממדים הזערוריים, השלדה והמתלים הנוקשים והמנוע הבשרני - נותן אופי ייחודי לגמרי לדהירה על הסוס האיטלקי הזה. הוא מרגיש כמו ברונקו, כמו סוס רודאו שקופץ ובועט ומתפתל, עד שלפעמים נדמה שהוא ממש מנסה להעיף אותך מהגב שלו. ומעכשיו זה עניין של כבוד, של סמכות: אתה רוכב עליו ורודה בו, או שאתה יורד ממנו מבויש.

רד הוט צ'ילי

ההיפרמוטארד הוא מסוג האופנועים שמיועדים לרוכבים שאוהבים לרכב, שאוהבים לעבוד במהלך הרכיבה. אנשים שמוצאים עניין וכיף אמיתי בללחוץ, לאזן, לזקוף, להשכיב - ובכלל, לדרוש תוצאה מסוימת מכל מטר של נסיעה ספורטיבית. אם אתם לא כאלה, אתם עלולים לגלות שבתנאי סלילה לא אידיאליים, החל בקצב מסוים, הוא פשוט עושה מה שהוא רוצה. עכשיו, אני לא יודע מה איתכם, אבל האופי הפרוע הזה בהחלט דיבר אלי. יש בדוקאטי הזה משהו מאוד לא מתחנף; כל עוד תרכבו עליו בקצב שיוט, לא תדעו בכלל על מה אני מדבר כאן, אבל אם תמשכו לו בזנב, תגלו שזה רעיון טוב רק אם אתם יודעים להתמודד גם עם הקרניים. וזה מגניב. זה מרגש. זה אופנוע אמיתי.

לסיכומו של מטורלל, ההיפרמוטארד הוא כלי יפהפה שמזכיר לך מדי פעם למה אתה אוהב אופנועים - אבל לא רק כי דיי מייד איט לוק גוד. הוא בנוי באופן פשוט ואיכותי, עם מכלולי שלדה ומתלים מהשורה הראשונה, אבל מספק תחושות שהן הרבה מעבר לסכום חלקיו. אגב סכומים, 114 אלף שקל (ותחת קורת הגג של יבואן חדש, רציני וחובב דוקאטים) הוא אחד שבהחלט עושה חשק לשים יד על חתיכת אקזוטיקה איטלקית כזאת. אפילו אם רק כדי להכניס קצת פלפל אדום לחיים שלך, לחיים של הסובבים אותך, ולחיים של האופנוענות הישראלית הקצת משמימה ככלל. אז נכון, הוא אולי לא סופרמוטו. אבל כשהוא מפציץ אותך בכזה סוג של חוויה, למי אכפת.

+ עיצוב, מנוע, איך שהוא נראה, וגם העיצוב שלו

- יכול להיות קצת אכזרי לפעמים. בעצם לא בטוח שזה מינוס