רק בחתונה שלהם הוא קלט שהוא לא אוהב אותה
פתאום התחילה להתנגן מוזיקה חסידית וכולם התחילו למחוא כפיים ולקפץ כמו מטורפים. עשרות אנשים שאת חלקם בכלל לא הכיר התקדמו מכל עבר כדי לחבק אותו. הם היו מאושרים בשבילו. אם רק ידעו מה עובר לו בראש באותו רגע. סיפור לשבת
פתאום התחילה להתנגן מוזיקה חסידית ברקע וכולם התחילו למחוא כפיים ולקפוץ כמו מטורפים. עשרות אנשים שאת חלקם בכלל לא הכיר התקדמו מכל עבר כדי לחבק אותו. כולם חיבקו אותו, כולם. הדודה שהגיעה מחיפה, החבר שטס כל הדרך מאפריקה. מרצה שלו מהאוניברסיטה, חברים של הוריו. חברים מהצבא, כאלה שהוא כמעט מת לידם. החברות שלה חיבקו אותו, סבתא שלה מקרית מוצקין חיבקה אותו. אבא שלה, אמא שלה, הדודות שלה, אחיה התאום... מלא פרצופים מכל הכיוונים. הם עמדו שם מאושרים עם חתיכות פסטלים מסריחות ביד אחת וכוסות פלסטיק עם יין ביד השנייה. פלאשים ונשיקות מכל כיוון. כולם נראו כל כך מאושרים עם שאריות בורקס על השפתיים. הם היו מאושרים בשבילו. אם רק ידעו מה עובר לו בראש באותו הרגע.
הוא תהה אם אי פעם בכלל אהב אותה. אם בכל השנים האלה לא היה פשוט רגיל אליה. אם בכל השנים האלה, למרות שהיתה חשובה לו, הוא רצה משהו אחר. הוא חשב על כל הפעמים שפשוט רצה לקום וללכת, אבל פחד להישאר לבד בעולם הזה. על כל הפעמים שכבר ארז את התיק, ואז תקף אותו פחד לזרוק את כל מה שהיה ביניהם לפח. על כל הפעמים שנרדם מול הטלוויזיה, חולם על עתיד אחר. הוא חשב על כל הפעמים שמחשבות על עתיד משותף איתה הרדימו את הרעב שלו לאהבה אחרת, מחשבות שגרמו לו להרגיש שהוא לא יכול לאהוב משהו אחר.
אולי טיול נוסף להודו, לחוות את אותה ההרגשה כמו אז
הוא נזכר איך בהה ביחד איתה בחלונות הראווה של החיים, נתן לה נשיקה קרה ולקח אותה, יד ביד, לכיוון השקיעה הכתומה של תל אביב. איך ישבו שם מול הים ודמיינו כיצד יראו החיים שלהם בעוד 20 שנה. חשב כמה יהיו מאושרים יחד. על כל הטיולים שיעשו, על הופעה של ברי סחרוף בים המלח. אולי אפילו טיול נוסף להודו, להרגיש את אותה ההרגשה כמו אז. הם חלמו על המשפחה שיקימו יחד, על הבית בצפון, על הגינה והילדים שירוצו בה בצהרי יום שבת חמים כשרק השמש מעל ראשם. אותה השמש שהיתה עדה ליום בו נפגשו בראשונה.
אבל באותו הרגע הוא אפילו לא יכול היה לזכור את הפעם האחרונה שהיא הביטה בו, את הפעם האחרונה שהוא הביט בה. הוא לא יכול היה לזכור את הפעם האחרונה שהרטיטה את ליבו, את הפעם האחרונה שהחסיר פעימה בגללה, את הפעם האחרונה שהרגיש פרפרים בבטן כששמע את קולה.
הוא הרגיש כמו שיכור מאחורי ההגה שמנסה לעצור את רכבו מלדהור אל תוך התהום של חייו. הוא הרגיש כל כך רחוק, עד שבאותו הרגע היה נראה לו כאילו לנסות להציל את הנישואים האלה יהיה כמו לקחת פיקוד על הטיטניק שנייה אחת אחרי שהתנגשה בקרחון.
מה קרה לרגש הזה שהיה ביניהם, חשב לעצמו. לא נשאר ממנו כלום. הוא הרגיש כאילו שכח מה זה לאהוב. הוא רצה להרגיש שוב חי, שוב נלהב, שוב מאושר.
משום מקום התחיל הכעס לחלחל אל תוך נבכי נפשו
הבזקי המצלמות סנוורו אותו מכל כיוון. הוא מרח חיוך מאולץ על פניו, חיבק את המשפחה וחייך לצלם שצעק "ועכשיו לחייך". הוא הסתכל על כל האנשים שעמדו מסביב, על כל הפרצופים שחייכו אליו. משום מקום הרגיש שכעס מחלחל אל תוך נבכי נפשו. הוא תהה אם הם היו האשמים, אם הם היו אלה שלחצו עליו שהגיע הזמן להתחתן, להקים משפחה. אם הם היו אלה שאמרו לו שזה נכון, למרות שלא הרגיש כך. האם הם היו אלה שאמרו לו שהיא המתאימה ביותר בשבילו, למרות שהוא לא חש כך. האם הם היו אלה שאמרו לו שצריך לרוץ מהר.
הוא תהה אם אנחנו יצורים כאלה שנותנים לפחדים שלנו להשתלט עלינו, מובלים על ידי הפחד לקבל החלטות. פחד שמקבל בסוף את ההחלטות שלנו בשבילנו. מפחדים להצטער.
הוא תהה עד כמה חדה היא וכואבת הבדידות. ואולי נולדנו לבד ונמות לבד בעולם הזה. אולי דווקא הבדידות היא המצב הטבעי שלנו.
הרגיש כאילו הוא תקוע על איזה טריפ רע
פעם אמרו לו שככה מרגישים כל החתנים ברגע שהם שוברים את הכוס. ברגע שהרגל שלהם מנפצת את הכוס, משהו קורה בנפש שלהם. משהו מתנפץ שם לרסיסים. אבל הרגע הזה לא עבר. הדקה הזו לא נגמרה, היא נמשכה עוד ועוד. הוא הרגיש כאילו הוא תקוע על איזה טריפ רע שלא רוצה ללכת, שלא רוצה להפסיק, שלא רוצה להיגמר.
הוא בהה בכל מה שקרה סביבו במבט סתום. הוא לא דיבר. רק עמד שם. כולם הסתובבו מסביבו. הלכו ובאו. לפתע הוא הרגיש חנוק. הוא רצה פשוט לעמוד שם ולפרוץ בבכי. הוא הרגיש מפוחד כמו ילד ביום הראשון של הגן. כאילו שהוא לא מכיר אף אחד, כאילו שאף אחד לא מכיר אותו. הוא רצה לרוץ משם, חלם אם רק יכול היה לעוף...
הוא ניסה לחשוב על דברים שמחים וטובים, אבל לא הצליח. הוא היה מבולבל ומפוצל. דמיין את עצמו תקוע בפקק על איילון בעוד 20 שנה, עם קרחת וכרס, מיואש בדרך הביתה ביום חמישי אחרי הצהריים. עצבני, טרוד, מעשן כמו קטר. נוסע בדרך שמובילה לשום מקום. כמו מטורף שחולם על נעוריו. על הבית שגר בו פעם, על ההתחלות.
הוא שמע קול משום מקום קורא לו לנשום עמוק. "תירגע. תירגע ותנשום עמוק. הגיע הזמן לחזור הביתה. הגיע הזמן להתגעגע. הגיע הזמן לאהוב..."
האם אי פעם הרגשתם שאתם רצים כל כך מהר, אבל אז הבנתם שאתם בעצם רצים על המקום?
האם אי פעם חלמתם חלום שהרגיש לכם כל כך חזק ואמיתי עד שהתפללתם שכבר תתעוררו?
אז הסתכלתי פעם נוספת על כל האורחים. על אמא ואבא שלי. הסתכלתי לאחותי הגדולה ישר בעיניים. הסתכלתי על כל החברים שלי שעמדו שם בצד עם סיגריה ודיברו זה עם זה.
אחר כך הסתכלתי עליה. אוי, כמה יפה שהיא היתה. עם השמלה הלבנה שלה היא נראתה כמו נסיכה ששלפו מהאגדות. נסיכה בארץ הפלאות. עיניה היפות, עורה הלבן והחלק. חיוך שיכול לרפא עולם שלם. ידעתי שכל מה שאבקש היא תעשה ותמשיך לעשות. הכל חוץ מלשכוח ממני.
היא חייכה אלי, חייכתי אליה בחזרה.
הרוח שנשבה נשאה אותי משם.
לאט לאט נעלמתי.
לפנייה לכתב/ת 
