שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אחרי הפרידה: הכי קשה לי היעדרותו הטוטאלית

    לא תיארתי לעצמי עד כמה זה יהיה קשה. בימים הראשונים הרגשתי תחושת עזובה שלא ידעתי להסביר לעצמי, עד שלבסוף קפץ לי לראש הדימוי הנכון - אני מרגישה כמו ילד שתמיד איימו עליו שאם הוא לא יהיה טוב יזרקו אותו לפנימיה, הוא לא באמת האמין שזה יקרה, אבל הנה, זה קרה

    בשבוע בו עזבתי את הבית, היקום, אותה ישות קוסמית מעורפלת שלרוב רוחניקים מדברים עליה ולא בחורות הגיוניות כמוני, נראה נחוש בדעתו לשתף פעולה עם הפרידה ולא להשאיר לי אף זיכרון ממנו, המניאק (היקום, לא הבחור, כן?).

     

    ההודעות בסלולרי היו הראשונות: תיקון תמים של המכשיר גרר את מחיקת כל ההודעות המקסימות ממנו שבניתי עליהן שיחממו אותי בימים קשים. השלב השני (והאחרון, אין לי כל כך הרבה נכסים) היה תיק שהוא נתן לי ונגנב ממני בסופ"ש שאחרי המעבר, ובתוכו גם ה-MP3 עם השירים שאספנו יחד למסיבת יום ההולדת שלו ותמונת פספורט שהעברתי לאחורי הארנק, שוב, לאותם רגעים קשים.

     

    מילא אם זה היה רק היקום. בנוסף, כשבאתי לקחת כמה דברים קטנים ושוליים ששכחתי (מכונת כביסה למשל, כמה אופייני) נכנסנו לריב היסטרי והקשר נגמר בבום, לא מפתיע, בהתחשב בכך שהמתח בשלושת החודשים שגרנו יחד אחרי ההחלטה על הפרידה גרם לביטוי "חבית נפץ" להישמע רגוע כמו חופשה בטוסקנה.

     

    הפיצוץ הגדול והיקום גרמו לכך שנשארתי לגמרי לבד

    כשדמיינתי את הפרידה במהלך אותם חודשים, מנסה להתכונן למה שאי אפשר להתכונן אליו, היתה לי בראש תמונה שהורכבה מפרידות קודמות שלי, בה אנחנו עדיין מתעניינים זה בזו, ובעצם עוזרים זה לזה. הפעם זה לא היה ככה. הפיצוץ הגדול והיקום גרמו לכך שעם המעבר נשארתי לגמרי לבד, לא רק בלי תמיכה ממנו ובלי מזכרות חומריות - אפילו בלי לדבר איתו.

     

    וזה קשה. לא תיארתי לעצמי עד כמה זה יהיה קשה. בימים הראשונים הרגשתי תחושת עזובה שלא ידעתי להסביר לעצמי, עד שלבסוף קפץ לי לראש הדימוי הנכון - אני מרגישה כמו ילד שתמיד איימו עליו שאם הוא לא יהיה טוב יזרקו אותו לפנימיה, הוא לא באמת האמין שזה יקרה, אבל הנה, זה קרה. וכמו ילד פנימיה, אני מסתמכת על החברים, בעיקר על החברה-שותפה, מחייכת חיוך שלא עולה לעיניים, מקשקשת שטויות ומנסה להיראות כאילו הכל בסדר, כי כמו כל ילד פנימיה גם אני יודעת שהחום והביטחון נעלמו, ואם ארשה לעצמי להיות עצובה ליותר מכמה רגעים בודדים הכל יתפרק וכבר אין מי שיאסוף את השברים. ואני רוצה הביתה, בחזרה לבית היפהפה שהיה שלנו ועכשיו הוא שלו ושל עוד שותף, אני רוצה להתכרבל לרגע בזרועותיו, לקבל חום רגעי, אבל יודעת שזה כבר לא יקרה יותר.

     

    אז כן, יש לי בית חדש עם שתי שותפות חברות, ואני יודעת, יש עוד דגים בים, פרחים באגרטל או כל מטאפורה אחרת מעולם החי והצומח שתרצו להשתמש בה. הזמן יעשה את שלו, אני אתרגל ואמשיך הלאה. אני יודעת את כל זה, וזה גם מה שאעשה, אבל לעזאזל, אני לא רוצה. כבר עברתי בתים, כבר החלפתי חברים, אבל מעולם לא הרגשתי שאני מפסידה משפחה. וזה מה שהוא היה בשבילי, לא רק חבר, אלא משפחה. נכון, רבנו בטירוף, לא התאמנו בהרבה בחינות, אבל עדיין, רק בנוכחות שלו יכולתי באמת להירגע ולהרגיש בבית, רק איתו יכולתי להרגיש בנוח סתם, לשבת ולקרוא ספר בלי לעשות כלום חשוב, רק בחיבוק שלו יכולתי להרגיש מוגנת ובטוחה כמו שאדם רק יכול להרגיש.

     

    יש עוד אנשים, חכמים, יפים, נחמדים, כאלה שאולי אפילו לא אריב אותם, אבל אני רוצה אותו, עם כל החוכמה, היופי והטוב שלו, עם הבוקסר שתמיד מציץ באופן מגוחך מהמכנס, ציצית השיער שגורמת לו להיראות כמו גוזל מופתע והידיים הגדולות שלו שהקיפו את המותניים שלי בלי מאמץ, כאילו אני יצור קטן, שביר ויקר. ונכון, יש לי דירונת נחמדה, אבל אני רוצה בחזרה את המטבח הגדול, הסלון המרווח, המרפסת עם תקרת העץ שבהתחלה היינו מוציאים אליה מיטה מידי פעם והייתי מסתכלת על התקרה ומרגישה כאילו נסענו לצימר הכי רומנטי בעולם. אני רוצה שהשותף החדש שלו יעוף לכל הרוחות והחדר שלו יחזור להיות חדר העבודה שלנו, אני רוצה שהזמנית שלו וכל הבחורות האחרות שישמחו להניח עליו את הידיים ברגע שהיא תעזוב יעופו לכל הרוחות. אני יודעת שזה לא יקרה, אני לא מנסה לגרום לזה לקרות, ורוב הזמן אני אפילו לא מרשה לעצמי לחשוב על זה, אבל מידי פעם, בזיק של כאב, הייתי רוצה שזה יקרה.

     

    זה היה כמו סיור במוזיאון של מה שאיבדתי

    רוב הזמן אני חזקה ומקבלת את הסוף. קשרים מתפרקים, ככה זה. מה שקשה לי יותר זאת ההיעדרות הטוטאלית שלו. פרט לכמה מיילים קצרים שאני יזמתי, לא דיברנו מאז, עד לפני שבועיים, כשבאתי לקחת כמה דברים מהבית שהיה שלנו וכבר לא. וזה היה מוזר, כמו סיור במוזיאון של מה שאיבדתי, זוכרת איפה היה כל רהיט, כל עציץ, איפה אהבתי לשבת לקרוא כשהוא למד, והכל נעלם, רוחות רפאים של בית החלומות שלי מתחת לחיים הפרקטים שלו ושל השותף. החיים ממשיכים, פשוט לא ביחד.

     

    ישבנו יחד בחדר שלו, שמכיל עכשיו גם את המחשב מחדר העבודה, ושתינו תה בשקט, כמו שני זרים. בעל כורחי נזכרתי בהתחלת הקשר, בה הרגשתי כאילו אנחנו שני מרגלים, מנסים ללמוד כמה שיותר זה על זה, ועכשיו, כבר יודעים את כל העובדות, אבל אין כבר מה להגיד. "רוצה להישאר לישון?" הוא שאל. שתקתי, כל כך רוצה, כל כך פוחדת להיות הפתטית. "את לא מעיקה, נחמד לי שאת כאן". אז נשארתי, נכנסתי למיטה ולחיבוק שלו, הכל כמו פעם, חוץ מהחום. התהפכתי מצד לצד, מנסה למצוא את אותה תחושת מוכרות, אך לשווא, כאילו זר מחבק אותי, לא אותו אחד שאני כל כך אוהבת. 

     

    ואחרי אותו ביקור משהו כאילו נחתך. אם קודם חשבתי שאצטרך להיות בלעדיו כ-boyfriend, אחרי אותו ביקור הבנתי שהוא אפילו לא friend. אותו בחור שהיה חלק כל כך משמעותי מחיי פשוט נעלם, וכמו בשיר של איפה הילד אני שרה לעצמי "לפחות תתקשר", כי סתם לשמוע ממנו מדי פעם, לדעת שהוא קצת חושב עלי, שאכפת לו, שהוא רוצה לדעת אם הכל בסדר, אפילו שהוא כבר המשיך לו הלאה עם הזמנית - יהפוך את הכל להרבה יותר קל.

     

    החיים ממשיכים, ופרט לנפילות בודדות כמו היום בו האכלתי את חיית המחמד שלו בפייסבוק ברגע של פתטיות, אני לא מעיקה. נכון, רוצה אותו כמו ילד קטן שרוצה דווקא את הדובי המרוט שלו, למרות שיש הרבה צעצועים מגניבים בחנות, אבל מבינה את חוסר ההיגיון שבזה ואני מנסה להמשיך הלאה. החיים ממשיכים, פשוט לא יחד, אבל הם יכלו להיות הרבה יותר קלים אם הוא היה מקשקש איתי בג'ימייל מידי פעם, אולי אפילו קופץ לראות את הדירה החדשה, כבר לא boyfriend, פשוט חבר.

     

    • סיפורים, מאמרים וטורים אישיים על פרידה כואבת

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוב הזמן אני לא מרשה לעצמי לחשוב על זה
    צילום: Index Open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים