שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משהו טוטאלי
    לפני חצי שנה הוא בקושי זז. בחודש שעבר הוא שחה עשרה קילומטרים בים הפתוח, שזה בערך כמו לרוץ מרתון. אז מה קרה בין לבין? שיעורי Total Immersion, טכניקת שחייה כל כך אפקטיבית מבחינה פיזית - ובעיקר מנטלית - שגידי שפרוט התחבר אליה בכל זימי נפשו

    כשמדברים על הכושר המנטלי של רצים למרחקים ארוכים, מתכוונים בעיקר ליכולת לשרוד את הקטסטרופה הפיזיולוגית שנקראת "הקיר". במרתון זה קורה בדרך כלל ברבע האחרון, קצת אחרי הקילומטר ה־30: מאגרי האנרגיה הזמינה של הגוף מתרוקנים, וכדי להמשיך להניע את הרגליים קדימה נאלצים השרירים לשרוף שומן. השלב הזה מגיע כשהגוף מכריז על סכסוך עבודה ומאיים בהשבתה מיידית של כל המערכות החיוניות. כל העצמות, כל המפרקים וכל השרירים כואבים ברמות רצחניות, העייפות מאיימת להרוג אותך, ובאופן כללי אתה רוצה להדליק ארבעה וינקרים, להתרסק לצד הדרך ולמות. בנקודה הזאת של המירוץ, האויב הכי גדול הוא לא שאר המתחרים וגם לא העלייה הקרובה, הירידה שאחריה או השעון; כשאתה מגיע לקיר אתה מנהל קרב מאסף מול עצמך - קרב שבו אחד מכם בטוח יפסיד.

     

    כמו בכל מירוץ סבולת, גם במרתון השחייה האולימפי יש "קיר". את עשרת הקילומטרים של המרתון הזה - שנוסף לתחרויות השחייה רק באולימפיאדה האחרונה - שוחים במים פתוחים, והוא לא פחות קשה מריצה של 42 ומשהו קילומטרים. גם תוכנית האימונים, גם המאמץ הפיזי־מנטלי וגם משך הזמן שנדרש להשלמת מירוץ כזה מאוד דומים למרתון היבשתי.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אני יודע את כל זה כי בחודש שעבר שחיתי במו גופי בים האדום מרחק מופרך של עשרה קילומטרים, אבל את הקטע של הקיר ושריפת השומן קראתי בכלל בוויקיפדיה; במהלך המרתון הימי שלי השתמשתי בטכניקת שחייה שבזכותה לא התאמצתי, לא ניהלתי שום קרב מאסף עם הגוף או הנפש, ולא רציתי למות מכאבים. Total Immersion קוראים לשיטה, או "שקיעה מוחלטת" בתרגום קצת טיפשי. המשמעות שלה היא לשחות בלי להילחם במים - וזה, לפחות בהתחלה, מלחמה לא קטנה בכלל.

     

    בקלת איכות

    אל שיעור ההדגמה בשיטת TI הגעתי עוד בקיץ, בעקבות מודעה שהכריזה כי תוך שיעורים ספורים, כל אחד יכול להפוך לצלופח. חשבתי שיהיה נחמד לבלות בבריכה את הימים האחרונים של אוגוסט, ואחר כך לחזור למערכת עם סיפור מלא בבדיחות זימים. אחרי היכרות קצרה עם גדי כץ, האיש שהביא את TI לישראל, התבקשתי לצלוח 25 מטר בחתירה מצד אחד של הבריכה לצידה השני. גדי גם ביקש רשות לצלם אותי בווידאו, כדי שיהיה לי סרטון של לפני ואחרי.  

     

    קפצתי למים, ומה אגיד: מעולם לא נראה שחיין מכסה 25 מטר בכאלה אנרגיות, בכזאת דבקות במטרה ובכזאת איטיות. כשהגעתי לקצה הבריכה שאל גדי אם אוכל לשחות 25 מטר נוספים. כדי לא לבזבז חמצן רק הינהנתי, הסתערתי שוב על הבריכה והגעתי מחוק לנקודת הסיום. בווידאו שתיעד אותי אני נראה חובט במים במלוא הכוח, משפריץ לכל הכיוונים, ובעיקר מתאמץ מאוד להתקדם בקצב אומלל.

     

    התירוצים שלי היו שאני פשוט לא בכושר, ששנים לא שחיתי, ושבדיוק סיימתי חצי שנה רצופה עם גבס על רגל שהצלחתי לשבור פעמיים. אלא שמצבי הנשימתי לא הניח לי לשטוח את קו ההגנה הזה, אז נאלצתי למלא את פי מים. ככה ניתנה לגדי ההזדמנות לשחוט באוזני כמה פרות ים קדושות, והראשונה היא מהירות התנועה. כל מי שרץ אי פעם מהחוף לתוך הים יודע שכשהמים עוברים את קו הברכיים, הריצה הופכת לפעולה שמקשה את ההתקדמות ומאמצת לשווא את השרירים. זה קורה בגלל שהמים צפופים פי 800 מהאוויר, כך שכל ניסיון לעבור דרכם נתקל

     בהתנגדות. כדי לצמצם את השפעת ההתנגדות צריך לנוע במים דווקא בתנועות ארוכות ואיטיות - והכלל הזה תופס לא רק כשרצים אל המים, אלא גם כששוחים בהם.

     

    כמעט כל מדריך שחייה יגיד לכם שכדי לשחות חתירה, צריך לבעוט חזק ברגליים ולהגביר את קצב הידיים. זאת טעות שהשתרשה עם השנים, ולמרבה הצער היא לא היחידה שהפכה את השחייה לפעילות שרק מעטים יכולים להתמיד בה. דוגמה נוספת היא הדגש המופרז ששמים מאמנים המלמדים את סגנון החתירה על גריפת מים לאחור באמצעות הידיים; מתברר ששחיינים מנוסים מסוגלים לנוע ביעילות גם אם הם לא דוחפים הרבה מים לאחור כמו משוטים, אבל כן משתמשים בשרירי מרכז הגוף שלהם ומותחים את הידיים חזק קדימה בסוף כל מחזור חתירה.

     

    למרבה המזל, מאמנים מקצועיים התחילו סוף סוף להבין איך עושים את זה נכון. הראיה לכך היא גם העלייה המתמדת בכמויות שחייני הפנאי, וגם כל שיאי העולם שנשברים היום בבריכות. ברור שגם חליפת הרייסר המפורסמת של ספידו תרמה את חלקה לסטטיסטיקה, אבל זה בהחלט נובע גם מזה שבשנים האחרונות לומדים השחיינים מגיל צעיר לזוז במים ביעילות, לייצר פחות כוח גרר ולשמר את קצב ההתקדמות.

     

    מי שהבין את הפרינציפ כבר לפני שני עשורים הוא מאמן השחייה טרי לוכלין. במהלך שנים של אימון, ואחרי שחנך שורה מכובדת של שחיינים לקראת שלוש אולימפיאדות, הוא הבחין בתופעה תמוהה: השחיינים שלו היו מהירים יותר כשיצאו בתנוחת חץ מהקיר - לא זה מוויקיפדיה, זה של הבריכה - ודווקא כשהתחילו להניע את הגפיים הואט קצב ההתקדמות שלהם. מאוחר יותר הסב מישהו את תשומת ליבו לעובדה שמהירותם של כלי שיט מסוימים מושפעת יותר מצורתם, ופחות מעוצמת המנוע שלהם. לוכלין החליט שחייבת להיות דרך אחרת ללמד שחייה, ולצורך כך ייסד ב־1989 את TI כחברה לכל דבר. המטרה היתה למצוא כלים פשוטים וישימים לתנועה במים, כאילו מדובר בהליכה בפארק.


    "יותר מהר, הערס ההוא קלט ששברנו לו את המטקה"

     

    אגב הליכה, בואו נחזור לאותו שיעור ראשון שבו הראה לי גדי כמה תרגילי איזון פשוטים מבית מדרשו של לוכלין (אחסוך מכם את התיאור המדויק. בגדול נראיתי כמו אימון שחייה צורנית של נבחרת טרינדד וטובגו): בסוף השיעור התבקשתי לשחות שוב בריכה אחת, ולספור כמה תנועות חתירה נדרשות לי. "הפעם תעשה את זה בזלזול", הודיע גדי, "כאילו ממש לא אכפת לך". צייתתי, והתברר שאני מזלזל ממש טוב: הספיקו לי 21 תנועות לכסות 25 מטר.

     

    אחר כך ניסינו למצוא דרך שתוכיח לי כי הטכניקה של לוכלין באמת יכולה לגרום לי לשחות ים זמן בלי מאמץ מיוחד. הייתי די ספקן; אותם 50 מטר מייאשים עדיין הידהדו בי, ולמרות השיפור הניכר לא יכולתי לשער שאשחה 200 או חלילה 400 מטר בלי פראמדיק צמוד. אבל לגדי לא היו ספקות. הוא שלח אותי לדרכי עם שיעורי בית, וסיכמנו להיפגש כעבור שבועיים.

     

    סרדין וחשבון

    זה היה אוגוסט, להזכירכם, ובמהלך השבועיים ההם שודרו בטלוויזיה תחרויות השחייה האולימפיות. מצאתי את עצמי מרותק למסך: חוץ מלספור את המדליות של פלפס, חיפשתי את השחיינים שנראו כאילו נולדו בבריכה - אלה שנעו במים בתנועות ארוכות, לא מהירות ויעילות. פתאום ראיתי מי שוחה בצורה אלגנטית וחלקה, ומי נלחם במים מעשה טובע. פתאום הבנתי ששחייה יכולה להיות מסעירה. נזכרתי גם איך פעם, כשהייתי בן 12, חלמתי על מדליה וביקשתי מההורים שלי שירשמו אותי לחוג שחייה. זכרתי גם את היום שבו זה נגמר; זה היה כשכבר לא יכולתי לסבול יותר את ריח הכלור, את השעמום שבשחייה מקיר לקיר, ואת המאמץ שלא הביא שום תוצאות. באותו יום יצאתי מהאימון, נכנסתי למכונית של אבא והודעתי לו חגיגית שאינני דג. מאז ועד הרגע שבו חדלתי להתכחש לשפרוט שבי לא חזרתי לבריכה, ולא התגעגעתי אליה אפילו לרגע אחד.

     

    למרות העבר הרחוק מלהיות מפואר, ההתנסות הראשונה ב־TI עשתה לי חשק לשחות; משהו בפילוסופיה של השיטה נראה לי שונה ולא מאיים. חרשתי את הסרטונים שמצאתי באתר החברה וביוטיוב, ולא מצאתי שום רמז לאימונים האיומים של ילדותי. כל השחיינים זזו מהר מאוד במים, רק בתנועות רכות ואיטיות. זה נראה יותר כמו תרגול טאי־צ'י או איזה מדיטציית דולפינים של מחבקי צ'ילומים.

     

    כשחזרתי לגדי, הוא העלה הצעה מוזרה: האיש טען שאם אקדיש שלוש שעות בשבוע ל־TI, תוך פחות מחצי שנה אגיע לרמת שליטה טכנית שתאפשר לי לשחות מרתון של עשרה קילומטרים בים הפתוח בלי למות בדרך. הוא הבטיח שאם אקח על עצמי את האתגר, הוא יצטרף אלי יחד עם כל המדריכים שלו. חישבתי את הנתונים בראש, וקבעתי שמדובר במטורף: גדי הציע לי 72 שעות אימון, שבסופן אני אמור להכפיל ב־200 את מפגן היכולות העלוב שהצגתי שבועיים קודם לכן. זה נראה חסר סיכוי, אבל הסכמתי.


    "אז רימינו בבינגו, זאת לא סיבה לזרוק אותנו מהסיפון" 

     

    אחרי יומיים הגעתי לשיעור השני, הפעם אצל מדריך בשם אבי לוגסי. הדבר הראשון שהוא לימד אותי היה לגרום לרגליים לצוף. זה נשמע עניין פעוט, אבל רגליים שלא צפות מייצרות מנח אלכסוני של הגוף במים, וגורמות לשחיין להתמודד עם כוח גרר גדול שהופך את כל העסק למשהו כמו שחייה בעלייה. עולם השחייה הישן התמודד בשתי דרכים עם התופעה הזאת: האחת היתה להורות לשחיין לבעוט בכל הכוח, והשנייה היתה להציף את הרגליים באביזר ייעודי שנקרא פולי. הפטנט ב־TI הרבה יותר פשוט, והוא נקרא "שחייה בירידה".

     

    צריך להבין שפלג הגוף העליון צף כי הריאות מלאות באוויר, והרגליים נוטות לשקוע כי הן מעט יותר כבדות. אם דוחפים את הטורסו מתחת לפני המים ומאריכים אותו בשליחת יד קדימה, הרגליים פשוט צפות מאליהן (לוגסי קרא לזה "לדחוף את המצוף", ואני לא התווכחתי). כשעושים את זה נכון עוברת נקודת האיזון במים מהרגליים אל מרכז הגוף באופן מיידי. אחרי שלמדתי לאתר את נקודת האיזון, יכולתי גם להשתמש באגן ובשרירי הבטן כדי להתברג במים ולהפוך את חצי הסיבוב הזה לתנועה קדימה. למדתי למתוח את הידיים - כל אחת בתורה ובתזמון נכון - כדי להוסיף אורך לצידי הגוף ולחתוך במים כמו סכין.

     

    אחרי הסטאז' אצל לוגסי עברתי לכמה שיעורים עם אור טיברג, שהראתה לי איך להכניס את היד באופן כירורגי אל המים, כאילו אני מנסה לשלוף מכתב מחריץ של תיבת דואר נעולה. החדירה המדויקת הזאת נועדה למנוע השפרצות ויצירת מערבולות שמקשות את התנועה. היא לימדה אותי גם איך להוציא את היד מהמים כשהמרפק מוביל את התנועה המינימלית והחסכונית ביותר, ואיך ליישר את הידיים בהמשך לגוף ולא לכיוון המרכז.

    בשבועות הבאים עברתי כמעט אצל כל המדריכים האחרים. צ'יף גדי מצידו דאג להתקשר אלי מדי כמה ימים, כדי לוודא שאני עדיין בעניין. הוא לא הפסיק להציף אותי בשלל כתבות, טבלאות וסרטונים שנועדו להכין אותי מנטלית ואינטלקטואלית לאתגר שמצפה לנו. גם אצלי התקדם משהו: בתוך חודש כבר יכולתי לשחות 250 מטר בלי להפסיק. לא הרבצתי למים, לא בעטתי ברגליים, ונזקקתי רק ל־17 תנועות כדי לצלוח 25 מטר. התייעלתי.

     

    ככה זה עובד: אימון בשיטת Total Imersion

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הוקוס לוקוס

    בתום החודש הראשון הגיעו המדריכים למסקנה שאני מוכן לאימון הראשון עם קבוצת המאסטרס. מדובר בעצם בחוג שחייה למבוגרים: מגיעים, דופקים אימון של שעה וממשיכים הלאה לסדר היום. המאסטרס של TI מתקיימים בשיתוף עם חברת אינדיור, שמתמחה באימון משתתפים במירוצי סבולת כמו מרתונים וטריאתלונים; למקרה שלא יצא לכם לפגוש טריאתלטים, תרשו לי להעיד שמדובר ביצורים ששוברים קירות פיזיים ומנטליים שלוש או ארבע פעמים בשנה רק בשביל הכיף. לענייננו, הם מעדיפים להשתמש ב־TI בגלל שהיא מאפשרת להם לשחות 1.5 ק"מ בלי להתיש את הרגליים, שמצידן נשארות רעננות לטובת 40 ק"מ של רכיבת אופניים ועשרה ק"מ של ריצה.

     

    השניים שמאמנים את קבוצת הגיבורים הזאת הם ספורטאים מהסוג שנוסך בך תקווה ומייאש אותך בעת ובעונה אחת: מור ישראלי, לשעבר שחיינית מקצועית ששוחטת את המים במהירויות על־טבעיות, וצחי פינקלשטיין, מין טיפוס ארוך וצר שכל החיים רץ, רוכב על אופניים ושוחה כחלק מתוכנית אימונים לאתגר הסבולת הבא.

     

    פעמיים בשבוע התייצבתי לאימון המאסטרס, ובכל יום שני הצטרפתי לתוכנית אימונים שהותאמה במיוחד לכיסוי מרחקים ארוכים בשחייה יעילה וחסכונית. במסגרת האימונים הכרתי גם את הפיסט־גלאב - כפפת גומי שלא רק נשמעת, אלא גם נראית כמו משהו מסצנת ה־BDSM - שתפקידה למנוע מהשחיין את השימוש בכפות הידיים, שבהרבה מובנים דומות לקצוות של משוטים. כשמנטרלים אותן, כלומר כשאין כלי שדוחף בכוח מים לאחור, הגוף נאלץ להתברג קדימה באמצעות שרירי הבטן ותנועת האגן. עזר האימון השני ששימש אותי היה הטמפו־טריינר, שעון אלקטרוני קטנטן שנצמד למשקפת ומשמיע ביפ קצר לפי קצב שנקבע מראש, כמו מטרונום. באימוני השחייה הוא מסייע בשמירת תזמון החלפת הידיים, ומהר מאוד הוא מתיישב לך במוח כמו מתנחל על ג'בל.


    "ראית את המרלבורו לייט שלי?"

     

    האימונים בקבוצה השפיעו עלי באופן כמעט מיסטי. בניגוד לריצה עם אוזניות או דשדוש מיוזע על הליכון מול מסך טלוויזיה, שחייה היא אימון בשקט מוחלט. המבט מרחף על קרקעית הבריכה, הראש והגוף כולו שקועים במים, והדבר היחיד שאפשר לשמוע הוא צליל של בועות. שאר העולם דומם, ואין שום סיכוי שהסלולרי יצלצל פתאום ויוציא אותך מהקצב. כשעושים את זה בשיטה של TI, השקט הזה לא משעמם: יש משמעות לכל תנועה, לכל מתיחה של הגוף, לכל שליחת יד.

     

    עמוק בתוך שגרת האימונים, בתחילת נובמבר, צחי הכריח אותי לשחות קילומטר שלם ברצף. הזזתי את הגוף כמו שלמדתי, שמרתי על תנועות ארוכות ומתונות בקצב שקבעתי מראש, וזה נגמר נורא מהר. באותו שבוע גיליתי שאני מסוגל לגמוא בריכה ב־14 תנועות; כעבור עוד שבוע כבר שחיתי שני קילומטרים. מפה לשם בישר לי גדי על משחה המים הפתוחים שייערך במסגרת טריאתלון אילת בעוד שבועיים. "זה מרחק של 5.25 ק"מ", הוא אמר. "הזדמנות מצוינת לבדוק איך אנחנו מתקדמים לקראת המרתון האמיתי".

     

    נרשמתי למשחה חצי שעה לפני הזינוק הרשמי, אצל איש קטן עם זקן מצחיק. שילמתי 50 שקל, קיבלתי שבב מדידת זמנים לרגל, וגברת נחמדה ומשופמת רשמה לי את הספרה 4 על השכמות והיד. כשהתחיל התדריך רעדו לי הביצים: הרחק בתוך המים המתינו שלושה מצופים שהיינו צריכים להגיע אליהם, להקיף אותם ולחזור לחוף. כל סיבוב כזה שווה 750 מטר, והמשחה מסתיים אחרי שבעה סיבובים.

     

    התחלתי לשחות. במהלך ההקפה הראשונה עוד זיהיתי לידי את גדי, אבל גם אחרי שאיבדתי אותו החלטתי להמשיך בקצב שקבעתי. בסוף ההקפה הרביעית, כשהשלמתי שלושה ק"מ ועברתי את חצי המרחק, ידעתי שאני מסוגל לסיים את זה.

     

    כששעון התחרות הראה את התוצאה 1:41:57:90 יצאתי מהמים במצב רוח מרומם - רק כדי לגלות שבעשר הדקות שעברו מאז שאיזה קשישה מירושלים חצתה את קו הסיום, כולם חיכו רק לי. חוץ משני ילדים שהתעלפו ונפסלו, הגעתי אחרון. אבל רבאק, הגעתי. הזקן המצחיק היה הראשון שניגש אלי ואמר משהו, שלא שמעתי בגלל המים שמילאו לי את האוזניים. הוא הצביע על רגל שמאל שלי ושוב אמר משהו לא ברור; רק אז הבנתי שהוא מבקש את שבב מדידת הזמנים. כשהוא קיבל את מבוקשו עטה הזקן ארשת רשמית, חייך, ותלה על צווארי מדליית השתתפות זהובה. כך נראה טקס הענקת המדליות הראשון בחיי.

     

    דגי סטייל

    אחרי אילת נותרו לנו שישה שבועות של אימונים והכנות לאתגר הסופי. יום אחד, בסוף האימון, נשארתי במים כדי לבדוק איך אני מתקדם. בצד השני של הבריכה חיכה לי הלם: 25 מטר ב־11 תנועות. משהו כאן עובד נכון.

     

    בינתיים חשבנו גם על טיב המסלול. אחרי ההקפות ההן לא רצינו משחה מעגלי ומשעמם, ומכיוון שזה לא היה מרתון רשמי יכולנו להפוך אותו לטיול: החלטנו לשחות לאורך כל רצועת החוף של אילת, מהגבול הירדני ועד לגבול המצרי. אגב, כשאני מדבר ברבים אני מתכוון לחמישה שהשתתפו במבחן הסופי: רן שילון, איש עם רקורד חולני של מירוצי סבולת למיניהם והסמכות המקצועית בכל הקשור להכנה התזונתית שלנו; אלון פלד, יאכטונר ואיש ברזל שכבר הספיק לצלוח בשחייה את הכינרת לאורכה; דני זילברשטיין, איש ענק שכבר ראה את יכולותי במשחה באילת; גורו TI המקומי, גדי כץ; ועבדכם. כדי לחסוך לנו קילומטרים מיותרים במקרה מצער של ניווט כושל, גייסנו כמוביל את דימה קוניאבסקי, קיאקיסט לשעבר בנבחרת ישראל. ארגנו גם סירה עם פראמדיק, על כל צרה שלא תבוא.

     

    בערב המרתון הקפדנו לבלוס פחמימות, כדי שמאגרי האנרגיה הזמינה שלנו יהיו מלאים עד כמה שאפשר וירחיקו מאיתנו את "הקיר". למחרת בשמונה לפנות בוקר, לבושים בחליפות שחייה מיוחדות שנועדו לשמור על חום הגוף, קפצנו מהסירה אל המים הקפואים והתחלנו לשחות.

     

    כעבור קצת יותר משלוש שעות כבר היינו אחרי עשרה קילומטרים. לא פגשנו שום קיר, לא רצינו למות מעייפות. פשוט שחינו כאילו זה מה שנולדנו לעשות. כמו דגים.

     

    • תודה גדולה לרוני מאיר מהמרכז הימי החינוכי של אילת, שיצא איתנו כריש
    • לאתר של TI ישראל לחץ כאן


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "פעם אחרונה שאני מזמין קרוז דרך האינטרנט"
    צילום: יוסי דוסנטוס
    הישיבון
    מומלצים