אולי אני כבר לא יודעת להיות חלק מזוג
אולי אם היה בי רצון אמיתי וחזק ובדידות עוקצת ומכאיבה מספיק הייתי מתאמצת יותר? כי הכל בסדר לי במשך היום. רק בלילה, בשקט, לפעמים לבד לי פתאום. תהיות של רווקה
אומרים שככל שהזמן עובר ואתה מתרגל להיות לבד, היכולת שלך להיות בזוגיות פוחתת. מה זה אומר בדיוק? ששוכחים שרוצים את זה? שכבר לא מרגישים שצריכים את זה? שמוצאים חלופות? שנהנים ממה שיש ללבד להציע? שנהיים מקובעים ותקועים בדרך החיים היחידנית עמוק מכדי לזוז ממנה?
אם הבדידות הזאת שלי אינה עניין של בחירה, אינה נובעת מפסילה שיטתית
בגין סיבות טיפשיות או פנטזיות על ג'ורג' קלוני וסוסו הלבן שיבוא לאסוף אותי מחיי הקטנים, אם הבדידות הזאת היא צורת החיים הטבעית שלי, אינסטינקט בלתי רצוני, אולי אני לא אמורה להילחם בזה? יש חיות כאלה, שבנויות להיות לבד, אולי יש גם אנשים כאלה? אולי אני כזו?
אולי עבר יותר מדי זמן, למדתי לעשות הכל לבד, להיות יותר מדי עצמאית, הצורך בבן זוג כבר לא משחק תפקיד. בהיעדר לחץ להתרבות, אולי עניין הזוגיות כבר לא נראה לי רם מעלה והכרחי. למדתי להסתדר גם ככה. אולי זה בכלל לא רע כל כך? אולי זה לא בשביל כולם? אולי אם זה לא קרה, זה לא בשבילי ואני פשוט לא אדם של זוגיות? ואם כך, אז מה זה אומר? שאני צריכה להתבייש? להסתיר? האם הבדידות הזו היא אות קין? הרי בחור שאומר לי שמעולם לא היתה לו חברה ישר מדליק אצלי נורות אזהרה: אם הוא היה מקסים, מיוחד, מבדר, מוכן למחויבות ובשל לקשר, הוא כבר היה תפוס חזק, לא? אז למה אני לא ?
ומה זה אומר "ככל שעובר הזמן"? מתי צריך להתחיל להרגיש מוזר ויוצא דופן? בגיל 25 ,30, 35? האם זה עניין של גיל בכלל? או של היסטוריה רומנטית? או של אורך הקשר האחרון? או של הזמן שעובר בין מערכת יחסים אחת לרעותה? מתי כבר אמורות לצוץ לי נורות אדומות שיבהירו לי, היי, משהו לא בסדר איתך, את עושה משהו לא נכון, אחרת כבר היית מסתדרת?
ואם "חטאתי" בחוסר מזל או בחוסר הצלחה עם בני המין השני לאורך זמן, האם כבונוס צפוי לי גם עונש בכך שיכולת הקיום הזוגי שלי נפגמת? שלא רק שחוויתי בדידות רבה יותר מרוב בני גילי, גם סיכויי להפוך את הקערה על פיה פוחתים מיום ליום?
האם זה מצביע על בעיה כלשהי, או שמא על חוסר מזל?
אם כולם מסביבי כבר בזוגיות איתנה ו/או מחליפים בני/ בנות זוג ללא הפסקה, ואני לבדי נותרת תמיד, הקבוע היחיד בין הרבה משתנים, אז אני פגומה, מוזרה, חריגה? האם זה מצביע על בעיה כלשהי, או שמא על חוסר מזל? על בררנות יתר או על צורת חשיבה שגויה? ומה אם רוצים נורא, הכי רוצים בעולם, אבל הלב לא מרגיש? לא מצליח? אם שוב ושוב, הכל נחמד וטוב אבל סליחה, אני שוב לא מאוהבת.
הטור הקודם:
אני אמורה להכריח את עצמי לאהוב מישהו?
אני אי-שם
את רוצה לתת צ'אנס, לא לפסול על כל דבר קטן. את רוצה לא להיכנע לדעות מוקדמות הטבועות במוחך, מצד שני אולי רושם ראשוני הוא נכון, אולי את בגיל מסוים כבר יודעת מה מתאים לך, איזה סוג בחור מעניין אותך, איזו דינמיקה זוגית מרגשת אותך ואילו תכונות אופי לחלוטין הכרחיות מבחינתך. התלבטות
אני לא מתבודדת, אני מוקפת אנשים כל הזמן, חברים טובים ומשפחה, רק הצלע הזוגית נעלמת מחיי באופן עקבי, ואין סיבה נראית לעין שיכולה לספק תשובה. מבחוץ הכל נראה בסדר, אבל תמיד יש מעין מגן שקוף מסביבי. את אחרת, שונה, את תמיד לבד, את בלתי מושגת ובלתי משיגה.
ד"ר פיל אומר שהאינדיקציה הטובה ביותר לדעת מה יקרה בעתיד היא להסתכל על העבר. אם ככה, העבר הרומנטי שלי לא מבשר לי גדולות ונצורות. ההיסטוריה הרומנטית שלי בנויה מהרבה לבד, מערכת יחסים אחת לפני כעשור ומאז חודש פה, חודשיים שם ולא יותר, וגם כאלו לא היו הרבה.
פחד ממחויבות? - אולי, שעמום כרוני? ייתכן, חוסר בגרות, גם אפשרי, אבל אולי, באיזשהו שלב, פשוט איבדתי את היכולת להיות חלק מזוג, אחד משניים, אולי התרגלתי לריכוז העצמי והטוטאלי שלי בחיי ומילאתי זמני בעצמי ואנוכי ואין לי עוד צורך באחר מלבדי? הקיום כחלק מזוג נראה לי כבר לא טבעי, כמצב לא אמיתי שלי, אני לבד, תמיד לבד, אני בזוג זה כבר לא אני, זה משהו אחר פתאום. אולי איבדתי כבר את היכולת?
בעצם לא נורא רע לי, החיים שלי די מלאים
זווית גברית:
בן 35 משתוקק לזוגיות, אבל גם פוחד מפניה
שרון אבני
אתה מרגיש שעם חלוף השנים הולכת ונבנית סביבך מחיצה, שאף אחת לא יכולה להיכנס אליה ללא אישורך והסכמתך. כל כך התרגלת לחיות לבד, שכל סידור אחר ממש מלחיץ אותך
אני רוצה, באמת שכן. כשאני מסתכלת אל העתיד, אני מעדיפה לחלוק אותו עם מישהו, חבר ושותף, אבל התהליך המייגע הזה לשם מציאת אותו אחד לפעמים כה מתיש שאני לא מצליחה לגרד חשק אפילו הקל שבקלים, להטריח את עצמי לנסות. כי בעצם לא נורא רע לי, החיים שלי די מלאים, האם יכול להיות שזה השלב שכבר התרגלתי להיות לבד? שכן, נחמד לחשוב על לחלוק הכל עם מישהו, אבל הדרך למציאתו נראית כבר לא שווה את המאמץ? כבר נעים לי ונוח לי ונחמד לי ועסוק לי, ובא לי לא בא לי כזה.
מתקשרים אלי, שולחים הודעות, מתחילים, לרוב אני לא עונה, לפעמים כן ומנפנפת בזריזות. עוד פעם השאלות האלה מאיפה, מה עושה, בת כמה... בפעם המיליון ארבעת אלפים ושמונה. זה לא משחק, באמת שלא, אני לא מקבלת שום ליטוף לאגו מזה שאני הודפת חיזורים, פשוט כבר מתורגלת עד מיאוס מכל התהליך הלעוס הזה, לא זוכרת איך מדלגים מעל המשוכה הראשונית הזאת, שגם בסופה כלום לא מובטח הרי וכבר לא הכי בא לי לנסות שוב. אם זה לא מגיע בטבעיות וללא מאמץ, אז כבר אין לי חשק.
מבט פילוסופי:
מה רע בחיים לבד, בעצם?
אבינועם בן זאב
פעם לבד זה היה ממש לבד. דירה קטנה בבניין רב קומות, שאפשר לצרוח בה מכאב מול קירות אטומים ולמות בלי שאיש יידע. היום יש טלפונים, דוא"ל, מסנג'ר, סמס, מצלמות רשת, תחבורה מהירה. אפשר לחיות כל אחד בפינה משלו, ועדיין לא להרגיש לבד. קץ הבדידות? אולי
אולי זה בכלל לא היינו הך, להיות לבד ולהיות בודד. אולי אם היה בי רצון אמיתי וחזק ובדידות עוקצת ומכאיבה מספיק הייתי מתאמצת יותר? כי הכל בסדר לי ואני מעבירה את ימי בעיסוק מתמיד ובלתי פוסק. רק בלילה, בשקט, לפעמים לבד לי פתאום.
למה הוא לא יכול לנחות כאן, באמצע החיים, כאילו אנחנו כבר יוצאים שנה וחצי? שכבר יהיה לי נוח ומוכר ורגוע ונעים, ידוע ובטוח, שלו ואמיתי, שכבר אדע ואהיה מתורגלת להיות בת זוג של מישהו, אחת משניים, חלק משלם, חצי מאחד. שכבר אהיה רגילה לחשוב בשניים, לתכנן בשניים, לחלום בשניים, להתחשב בשניים, שאתרגל לצורת החיים הזאת, לפיה מראש הכל זוגי, לי ולו.
האם יהיה זמן בו אהיה כבר מורגלת ומתורגלת, שוחה כמו דג בזוגיות נינוחה?
האם מתישהו יתהפך הגלגל והרגיל החדש שלי יהיה - הביחד?
האימייל של אי-שם
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
