שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הדרכים השסועות

    למרות שהוא עדיין מונע מכוח יצירתי, כנות ואמת, שלום חנוך הוציא אלבום לא אחיד, הכולל שירים מרגשים לצד פשטנות ומאמץ יתר. אפילו שירי המחאה אינם חזקים כבעבר. בסביבה רעננה וביקורתית יותר, יוכל חנוך לשוב ולזהור


     

    ב-DVD המצורף כבונוס לאלבומו החדש וחסר השם של שלום חנוך נמצאים שיריו הידועים, שצולמו בהופעה במועדון ה"בארבי". לצידם שיר חדש, "אומרת לי לעד", שמעורר את השאלה האם הוא מחזיק גם כשאינו מוקף בקלאסיקות כמו "תפסתי ראש על הבר" ו"הדרכים הידועות"?

     

    במקרה הזה, התשובה חיובית. מדובר בשיר אהבה יפה ושקט, שנבנה ומתעצם לאיטו. הלחן היפה גובר על המילים הבנאליות בחלקן ("אומרת לי לעד / אתה לי האחד / יחיד ומיוחד / שלי לכל חיי") והוא מסתמן כ"אהבת נעוריי" של האלבום החדש, כלומר שיר מרגש עם סיכוי להישאר.


    חנוך. נכונות אמיצה להיחשף ולהיפתח (צילום: איציק שוקל) 

     

    מה באשר לשאר השירים באלבום? כאן התשובה מורכבת יותר. הם נחלקים לשלושה סוגים: שירי אהבה ("פתוחים לאהבה", "ג'מייקה", "אולי תדליקי", "בוכה רק לי", "העוגן" ו"אומרת לי לעד"), שירי מחאה ("אלוהים" ו"מתפללים") ושירים אישיים על זהותו של חנוך כאדם וכיוצר ("להיות אדם", "העיקר", "מילים", "במו ידיי" ו"כל מה שחי"). אבל הנושאים השונים לא מתחברים ביניהם, אלא מושכים לכיוונים מנוגדים. הדרכים הידועות מתפצלות ושסועות והשירים לא אחידים ברמתם ואינם מתמזגים לשלמות הרמונית.

     

    האלבום נפתח ב"פתוחים לאהבה", המנון רוק, שּלוּ כתבו אותו יוצרים אחרים, אפשר היה לסמנו ב-V של "בסדר". במקרה של חנוך, שכבר קבע סטנדרטים גבוהים בהרבה, השיר אינו מספק. כך גם בשיר הבא, "אלוהים", שאמנם ממשיך את הקו הרוקי הסביר, אך המחאה שבו אינה מתקרבת לאפקטיביות האמנותית שנחקקה למשל ב"מחכים למשיח". ובכלל, הביקורת שחנוך מפנה בשיר הזה כלפי אלה שמדברים בשמו של אלוהים, עשויה לחזור אליו כבומרנג, שהרי גם הוא מתיימר לדעת את כוונות האל ("אם היה אלוהים בא ורואה אתכם היה מתרחק מכם... היה מתבייש בכם") אם כי אגב הטלת ספק בעצם קיומו ושמץ הומור ("אני לא מתעסק איתו והוא לא מתעסק איתי"). גם "מתפללים" הפוליטי, עם העיבוד המנוכר שמסתיר לחן מעניין, הוא שיר פשטני, שאינו חורג מהקומוניקט.

     

    רגאיי לא טבעי

    שירי האהבה באלבום הזה אמנם נשמעים כנים ומדויקים בקצב ובמשקל, אך רובם עשויים להביך את הרואים בחנוך משורר (ואני בתוכם). דוגמא אופיינית היא בשיר "העוגן": "את העוגן שלי - בלעדייך הייתי נסחף / את הרוח שלי – אם לא את הייתי נטרף / את המים שלי – בלעדייך אין אני".

     

    העיבודים וההפקה שעליהם הופקדו חנוך, משה לוי ואייל ליאון קצב, משמשים מצע נוח וחם לקולו של חנוך, עשיר במידה ומתבסס בעיקר על גיטרות-פסנתר-בס-תופים, נעימים ומיומנים. חריג הוא השיר "ג'מייקה", המושר ברגאיי שנשמע מאומץ ולא טבעי. שאר הביצועים אומנם נטולי רבב, אך באותה מידה אינם מספקים רמות של התעלות.

     

    אבל אז מגיע השיר החותם את האלבום, "כל מה שחי", שנשמע כמו שיר ישן וטוב של חנוך. בפחות מדקה וחצי, רק הוא וגיטרה מהוססת אך משכנעת, חנוך מוכיח שטעמו הטוב לא אבד. כך גם במסירותו ליצירה, כפי שהיא משתקפת בשיר "העיקר" - רוק נשמה המתעד את דרכו כיוצר וכאייקון מוזיקלי משפיע, שאינו שבע רצון מהישגיו אלא ממשיך להתפתח. "אין לעולם מאה אחוז", הוא שר. המחויבות האמנותית משתקפת במפתיע גם בכתב ידו של חנוך, שמתגלה בטקסטים שבחוברת - מחווה שמעידה על נכונות אמיצה להיחשף ולהיפתח מבלי להסתיר.

     

    אז אם הכוח היצירתי, הכנות והאמת ממשיכים להניע במרץ את חנוך, מדוע האלבום אינו זוהר מרוב שירים מצוינים? מתברר שאין די בכישרון ובתשוקה. מתבקשת אולי סביבה הפקתית חדשה ומפרה, עם עיניים פחות מתפעלות ויותר ביקורתיות ועם ידיים שהודפות בקשיחות כל שיר שלא עובר במסננת השירים ששלום חנוך בנה במו ידיו.

     

    שלום חנוך, "שלום חנוך", "אן אם סי"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים