למה U2 היא הלהקה הכי מעצבנת בעולם

לפחות דבר אחד טוב יצא מהמשבר הכלכלי העולמי: הוא חיסל את "הזין של בונו". זה הכינוי שהעניקו בלוגרים אירים ל־U2 Tower - מגדל מגלומני שתוכנן לקום בדבלין בשנה הקרובה. כל חברי הלהקה השקיעו כסף במגדל, שהיה אמור להתנשא לגובה 120 מטר ונועד לשווק דירות פאר ראוותניות במיליון יורו החתיכה. בראשו היה אמור להתנוסס אולפן ההקלטות החדש של הלהקה העשירה ביותר בעולם. סמל זוהר של קפיטליזם, אגו ושחצנות. אבל הכל קרס יחד עם הכלכלה האירית ושאר העולם. לאף אחד באירלנד אין עכשיו כסף לקנות דירות פאר; בקושי יש להם כמה גרושים לקנות את האלבום החדש של U2. אבל האם כדאי להם?

בואו לא נהיה מעורפלים: לא, לא ועוד פעם לא. U2 הפסיקה כבר מזמן להיות הרכב אמנותי, והפכה לתופעה. בדרך לשבירת כל השיאים של המוזיקה בעולם הקפיטליסטי היא מופת לבנייה יחצ"נית, שמרנות נוצרית מתחסדת ומוזיקה שאומרת - ובכן, שום דבר. אז בעצם למה לא? הנה שלוש סיבות טובות.

1. בגלל הקטע הנוצרי

הסנטור הרפובליקני ג'סי הלמס היה אולי הפוליטיקאי הגזען ביותר בהיסטוריה האמריקאית. הוא שנא את כולם: כושים, הומואים - וכן, הוא גם לא מת על יהודונים כמונו - אבל אהב מאוד את בונו. ממש מת עליו (ונקבר, בשנה שעברה, אבל זה לא העניין עכשיו). בונו מצידו הזמין את הלמס להופעה של U2, והלמס הלך בפעם הראשונה והאחרונה בחייו למופע רוק, למרות שהודה כי רוב הזמן היה עסוק בלגונן על אוזניו מהרעש.

הלמס הטיף במשך שנים על כך שחולי איידס קיבלו עונש מאלוהים, וסירב להעביר תקציבים למחקר ולעזרה לחולים. שיתוף פעולה מוזר בינו לבין סולן U2 בעשור האחרון לחייו הביא לכך שהסנטור הסכים לפתע - כמעט על ערש דווי - להכיר בסבל של חולי האיידס באפריקה. מעריצי U2 יראו בזה סימן נוסף לכך שההשפעה הפוליטית ובכלל של "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" חזקה מאי פעם, אבל האמת הרבה יותר פשוטה. הלמס ובונו תיקשרו היטב פשוט משום ששניהם ניצבים על אותו בסיס רעיוני: אמונה נוצרית קנאית, כמעט אוונגליסטית.

"נמאס לי, שנה אני מחכה לתוכי שיחזור"

U2, אם תרצו, היא בעצם הש"ס של המוזיקה הפופולרית: גלימה דתית שגדלה לממדי ענק, ועוטפת מיליוני מאזינים ומעריצים באינספור מדינות. אפילו אצלנו. כמות הדימויים הדתיים בשירים של הלהקה היא עצומה, כמו של להקת רוק נוצרית מדרום ארה"ב. חלק מההופעות שלה נפתחות - בלי שהמעריצים אפילו שמים לב - בקריינות של פסוקים מספר תהילים. גם בצילום שעל עטיפת All That You Can't Leave Behind, האלבום שהוציאו בשנת 2000, נראים חברי הלהקה בטרמינל של שדה התעופה שארל דה־גול בפריז כשמאחוריהם שלט שמפנה את המעריצים לפסוק מספר ירמיהו. 

אוקיי, ריוויינד ל־1981. פיצוץ בלהקה אירית צעירה מביא למעשה לפירוקה בפועל לזמן קצר. הסיבה היא ששלושה מחבריה - פול דייויד יוסון המכונה "בונו", דייב אוואנס המכונה "הקצה" (The Edge), ולארי מולן המכונה ההוא עם התספורת מהפיפטיז - הצטרפו לכת נוצרית קיצונית למדי בשם Shalom Fellowship, מהסוג שהיה נפוץ מאוד באירלנד השסועה של תחילת שנות ה־80. בקיצור, התחילו להתחזק. אדם קלייטון, היחיד שהתנגד לכך, אמר לחבריו במבטא אירי כבד "פאק אוף", והם הלכו. הבעיה היחידה היתה שאורח החיים שהכתיבה "אחוות השלום" הלך ונעשה יותר ויותר תובעני: בשלב מסוים הבהירו לשלושת המוזיקאים שחיים נוצריים טובים ומוזיקת רוק לא הולכים יחד, אז שיבחרו. השלישייה שבה בריצה עם הזנב מקופל בין הרגליים ומיהרה לסיים את הקלטת October, האלבום השני של U2, שהיה עמוס במוטיבים דתיים ולא ממש זכה להצלחה מסחררת.

למרות התגובה הפושרת ל־October, הקטע הנוצרי הפך למוטיב מרכזי שבלעדיו לא ניתן להבין את הטקסטים של U2 - או אפילו את הדברים שחבריה אומרים בראיונות. לאורך כל הדרך הארוכה שעשו, חברי הלהקה הקפידו להדגיש את הקו הדתי הברור במוזיקה שלהם. למעשה אפשר לומר ש־U2 נמצאת מהעבר השני של הסקאלה לעומת הרעיונות שייצגו אנשים כמו ג'ון לנון למשל. לנון קרא לזנוח תפיסות דתיות מטופשות ולהאמין בכאן ובעכשיו; איזה תהום פעורה בין Imagine הנפלא שלו, שמדבר על עולם אוטופי ללא הצורך באלוהים, לבין One המתחנחן של U2 - שמדבר על הצורך "לשאת זה את זה" כשהוא רומז לכך שלכולנו אל אחד, למרות שאנחנו שונים. מעניין אם אלפי המצביעים שבחרו בחארטה הזה לשיר העשור של שנות ה־90 בגלגל"צ טרחו בכלל להקשיב למילים.

2. בגלל שהם מותג, לא להקה

בחודש האחרון שוב עשה בונו כותרות כשכינה את סולן להקת קולדפליי כריס מרטין בתואר החביב Wanker, כלומר מאונן. ההערה הזאת לא נאמרה בדרך אגב, אלא במסגרת ראיון רשמי ב־Radio 1 של הבי.בי.סי, ובונו גם חזר על הדברים; רק בסוף הראיון הוא שיחרר התנצלות מגומגמת. הראיון, אגב, נועד לקדם את יציאתו של האלבום החדש של U2. אז מי כאן עושה אחד ועוד אחד? יכול להיות שכוכב אירי מזדקן החליט לקדם את האלבום החדש של להקתו באמצעות עקיצה כלפי מי שאמורים להחליף אותה כלהקת המיינסטרים המעצבנת בעולם? אולי. ואולי בונו, כמו בונו, פשוט המשיך לעשות מה שהוא עושה הכי טוב: ליחצ"ן.

"אמרתי לך, זה סיוט לאסוף את בונו מהשדה" 

U2 היא סיפור מופלא של יחצ"נות שאין רבים כמוהו ברוק. להבדיל מהמקובל בעולם הפופ, רוקיסטים תמיד התגאו בכך שמה שקובע אצלם זה הכישרון, הנגינה והכתיבה, ורק אחר כך כל השאר. ומהבחינה הזאת, ל־U2 מעולם לא היה הרבה מה להציע: זמר מנייריסט והיסטרי, גיטריסט שיודע בעיקר לשחק באפקטים של הגיטרה (כל השלושה), ומתופף ובסיסט ממוצעים שהייתם עשויים למצוא כמותם בכל להקת פאבים מדרום תל אביב. מה שכן היה להם, כבר מההתחלה, זה קישור גאוני בין מוזיקה לפוליטיקה שעושה הרבה רעש ומביא קהל.

בונו הקפיד תמיד לערב את עצמו ואת הלהקה שלו בכל מטרה/ התרמה/ אירוע צדקה/ דואט שהצליח, ועל הדרך פימפם כמובן את המותג U2. מתן בסתר? שטויות. העיקר האימג'. כך כותב בלוגר בשם "קפטן קפיטליזם" באחד מאתרי השנאה ללהקה שפזורים ברשת: "אנשים אומרים לי שמה שמקשה עליהם לשנוא את U2 כמוני היא העובדה שהם כל כך עוזרים לעולם. הרי הם תומכים במאבק באיידס, ועוזרים לגייס כסף למדינות באפריקה וכל זה, אז איך אפשר לומר שהם מסריחים?". ובכן, התשובה היא שאפשר ועוד איך. לפעמים אפילו רצוי.

בואו נאמר זאת בגלוי: אין אף להקה שסוחבת 30 שנה בלי להשתנות. זה פשוט לא קורה ברוקנרול. להקת רוק חיה בין היתר על האנרגיות האדירות של אנשיה - שלבסוף, כמו בנישואים עם סוף קצוב מראש, מופנות פנימה. פוליס למשל קמה מעט לפני U2 והגיעה לסוף דרכה כעבור שמונה שנים יחד, כשחבריה הלכו מכות רצח זה עם זה (ולקח להם 20 שנה לסלוח ולהתאחד להופעות). בלהקות רוקנרול אנשים מתאשפזים, מסתממים, נאסרים, מתאבדים. זה לא סגנון חיים למי שרוצה דיי־ג'וב שקט. למען השם, להקה שמושכת 30 שנה בלי להשתנות זה מנוגד לחוקי הטבע.

כאן טמונה הבעייתיות השנייה של U2: הם עדיין כאן, לכל הרוחות. להקות מתפרקות מסיבות אמנותיות, אישיות, או כל דבר אחר (אשתו של הבסיסט שוכבת עם המתופף, למשל). מותג מצליח לא מפרקים, ומותג שעושה כסף מריצים לנצח. U2 היא לא הלהקה הטובה ביותר בעולם, אבל היא ללא ספק אחד המותגים החזקים בעולם - ממש כמו מקדונלדס, קוקה קולה או קונדומים מחוספסים. אין להם, באמת, שום יומרה אמנותית. רק מסחרית. וזה כבר ממש לא רוקנרול.

הזכרנו קודם את לנון, אז נקנח את הפרק הזה בציטוט הולם מהמנוח השני של הביטלס, ג'ורג' הריסון: כמה שנים לפני מותו שאלו אותו בראיון ב"לה פיגארו" מה הוא חושב על "הלהקה הגדולה ביותר בעולם", קרי U2. "זה פשוט מדהים, כי הכל אגו אצלם", הפטיר הריסון. "הכל זה למכור ולעשות כסף. ולכישרון אין שום קשר לזה". הגיטרה אכן מייבבת חרש.

3. בגלל שהמוזיקה שלהם מסריחה

האזנה ל־No Line on the Horizon, האלבום החדש ששיחררו בונו והחבר'ה שלו בסוף פברואר, מוכיחה בעיקר ש־U2 שוב יורים את כל השטיקים השדופים שלהם, ומקווים שתתבלבלו מהפקת הענק המושקעת (לא חסר כסף, כן?). שבתום ההתשה תחליטו שזה לא נורא משעמם, אלא שאתם פשוט לא מספיק מתוחכמים. היי, והם גם עוזרים לאלה באפריקה, נכון? שיהיו בריאים.

הנה מבחר תיאורים של המוזיקה של U2, המופיעים באתרים המוקדשים לתיעוב הלהקה ברחבי האינטרנט: "אחרי האזנה ממושכת לחומר של U2, הגעתי למסקנה שהפיתרון הוא להרוג את בונו או את עצמי", כותב אחד הגולשים. אחר אומר בפשטות שהמוזיקה שלהם "גורמת לאוזניים שלי לדמם". ושלישי, שמנסה להסביר את הצלחתם האדירה של חברי הלהקה, טוען: "זאת להקה מהסוג שהמורה בבית הספר אומר לך שגם הוא מכיר כדי להתיידד איתך. אבל זה מיינסטרים כמו שעושות אלף להקות אחרות. ויש רק דבר אחד יותר גרוע יותר מהלהקה הזאת: המעריצים שלה".

מנגד, ישנם התארים: ב־33 שנות קיומה זכתה U2 ב־22 פרסי גראמי - יותר מכל להקה אחרת בהיסטוריה, ולכו תדעו כמה יוסיף למניין הזה האלבום החדש. היא מכרה כ־145 מיליון אלבומים ברחבי העולם, ובראשית 2005, במועד הראשון שהדבר התאפשר, הוכנסה בזריזות להיכל התהילה של הרוקנרול. בחודש שעבר, לרגל האלבום החדש, אפילו נערך במנהטן טקס קצר שבו נקרא הקטע שבין רחוב 53 לברודווי U2 Way. אין ספק, מכונת התעמולה המשומנת של בונו ושות' שוב הוכיחה את עצמה. כולם רוצים לגעת ב־U2. כולם רוצים חלק בהצלחה ובתהילה.

איפה כל זה מותיר את המוזיקה? הנה חוק פשוט, שיסייע לכם להעריך אלבומי רוקנרול במשהו כמו 90 אחוז מהזמן: אמנות אמיתית באה ממקום של קושי, סבל והתמודדות. מוזיקאים שבעים ועשירים נוטים ליצור מוזיקה פחות מעניינת מזאת שעושים אמנים צעירים, רעבים ולהוטים. גם פיט טאונסנד יודע שהמשפט האלמותי שלו, "הלוואי שאמות לפני שאזדקן", נושא בחובו יותר מגרעין של אמת. רוקנרול אמיתי הוא פראי, הוא סטייה מהנורמה, הוא חיפוש מתמיד אחר הקצה. הדבר היחיד ש־U2 מחפשים זה את כרטיס האשראי שלכם.

אנחנו כל כך רגילים לזה בעולם המוזיקה הפופולרית, שהוא עולם ממוסחר של מותגים מוזיקליים, עד שאנחנו נותנים לזה להחליק גם כשמדובר בלהקת רוק. אבל לרוקנרול יש מחיר, ועוד אלף אלבומים של U2 שיופקו על ידי דניאל לנואה/ סטיב ליליווייט/ מארק רונסון/ סטיבן ספילברג/ סבתא שלי לא ישכנעו אותי שזה רוקנרול. או בכלל, מוזיקה ששווה את הכסף שלי. כי אני פשוט לא מאמין להם.

וד"ש לכל החבר'ה באפריקה. מחזיק לכם אצבעות, באמת.