נמאס לו להתעורר בכל בוקר ליד מישהי אחרת
ג'ינג'י רצה לחבק את אותה אחת, לנשק את אותה אחת, לישון עם אותה אחת ולהתעורר איתה. הוא רצה שהיא תדע בדיוק כשהוא עצוב וכשהוא שמח. איזה שיר הוא אוהב ואיזה סרט. ומאיה? היא נסעה לקוסטה ריקה כדי לתת לחיים הזדמנות. סיפור לחג
היא עלתה על מונית ב-150 דולר ונסעה במשך ארבע שעות לסנטה טרזה, וזה רק בגלל ששמעה מפי רוני אלף סיפורים על המקום הזה. הוא היה מספר שיש במֵל פאיס, ליד סנטה טרזה, את הגל הכי טוב בעולם, "סווֶל שלא נגמר, אולי דקה שלמה רכבתי על גל מושלם, שנים וחצי מטר, התקפות מסודרות שמתחננות בפניך שרק תכנס..." רוני יכול היה לדבר ערב שלם על איך הוא נתקע במקום הזה במשך ארבע חודשים ולא זז מטר. ולמרות שכל קשר בין מאיה לגלישה היה מקרי לחלוטין, היא בכל זאת החליטה שזה יהיה המקום המושלם מבחינתה פשוט לשבת ולהירגע. להירגע מכל הבלגן שאפף אותה בתקופה האחרונה בארץ. אז היא תפסה מטוס לפריז, ומשם לסן חוסה בקוסטה ריקה.
ג'ינג'י סלמתכּ. ככה כולם קראו לו, אולי בגלל שהכל אצלו היה סלמתכּ. "ג'ינג'י, נשרף השניצל". "סלמתכּ", "ג'ינג'י, נגמרו הבירות". "סלמתכּ". אצל ג'ינג'י כל עוד יש גל, הכל היה סלמתכּ. ג'ינג'י היה הבן אדם הכי חברותי שתפגשו אי פעם. הוא היה מסוגל לפתח שיחה קולחת גם עם זקנה 90 במשך ערב שלם. לא שהסתובבו שם כאלה, אבל אם היתה מגיעה לחוף בטעות זקנה כזאת – מיד היו שולחים אותה לג'ינג'י סלמתכּ. מבחינת ג'ינג'י העולם יכול היה להתפוצץ תשע פעמיים, 13 מלחמות עולם ו-15 חילופי ממשלות – לו זה לא היה אכפת. כל עוד המסעדה היתה נסגרת בין ארבע לשש והוא יכול היה לרדת לחוף לגלוש, הכל היה בסדר. לגל הוא לא היה צריך לדאוג, כי אין מצב שבגאות של סנטה טרזה לא יהיה אחלה גל. אז הדבר היחידי שעניין אותו היה שלא יגיע בטעות אף תייר מבולבל למסעדה בחמישה לארבע וידפוק לו את הגלישה של אותו היום.
ג'ינג'י ניהל את המסעדה הכי יפה על החוף, וזה היה ההסכם שלו עם הבעלים: המסעדה נסגרת בין ארבע לשש והוא יורד לחוף, לגלוש. ג'ינג'י חי על פי הגל, זה מה שהשאיר אותו עונה שלישית בסנטה. "עגלות, כולם עגלות", היה מלגלג על התיירים שהיו מגיעים לסנטה ושוכרים פאן-בורד כדי לגלוש על הקצף של הגלים. "בשביל לעשות את זה הם יכולים לרדת לים המלח, בשביל זה לא צריך להגיע עד לקוסטה ריקה. תאמין לי עגלות".
ובאמת, באותו היום הגל לא נגמר. הוא נמשך ונמשך לאורך כל החוף, נסגר לאט לאט בצורה אצילה. אבל הפעם ג'ינג'י לא רכב עליו. הוא ישב על גזע עץ שנסחף לחוף בגאות של הבוקר והביט בדמויות הקטנות שעלו וירדו באופק הרחוק.
מאיה ירדה מהמונית והביטה סביבה. "צ'יקיטה, צ'יקיטה" קרא לעברה נהג המונית. אבטסיון, הוטלו הוטלו?"
"שבועיים תהיי עם עצמך לבד על החוף. זה מגיע לך". ליהי חיבקה את מאיה בדירתה בתל אביב. "מאיה, את הבחורה הכי מדהימה בעולם. זה נגמר בגלל שהוא ילד. בגלל שהוא לא יודע לקבל החלטה, בגלל שהוא לא יודע מה טוב בשבילו, הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו".
"אני לא יודעת", אמרה מאיה, "אני מתחילה לחשוב שזה אף פעם זה לא יקרה, לפחות לא לי. בחודש הבא אני בת 30. אני כבר לא ילדה. הייתי בטוחה שהקטע עם רוני..." היא אפילו לא הצליחה לסיים את המשפט; ברגע שהזכירה את שמו פרצה בבכי. "הייתי בטוחה שזה הולך לכיוון אחר לגמרי..."
השעה היתה כבר רבע לשש והשמש החלה לנשוק לקו האופק. בעוד כמה דקות תיעלם בין העננים ותצבע את השמיים בזהב. לאחר מכן תבצע את הים לשניים. ג'ינג'י הביט בגלים, בדמויות הקטנות. מזמן לא ישב בשעה כזו מחוץ לים, אבל הפעם לא היה לו חשק לגלוש. הוא השעין לצידו את השורט-בורד של "לונג סילבר" שקנה לא מזמן והביט בים. בכלל, בזמן האחרון הרגיש שאין לו חשק לכלום. הרגיש שפשוט נמאס לו, מהכל. עד עכשיו היה די מבסוט מהחיים שלו על החוף. גלישה, קריאה, מסיבות... הוא הרגיש שהוא מתמלא מבפנים ושהוא לא ממהר לשום מקום. תמיד הרגיש שכשיגיע הרגע לחזור לארץ הוא פשוט יידע, ועד אז נוח לו איפה שהוא. הוא אפילו חשב על אופציה של קניית אדמה באזור, סתם לגור שם שנתיים-שלוש ואז לחזור לארץ. אולי אפילו למכור אותה ולעשות כמה דולרים.
אבל פתאום הוא הרגיש לבד, הרגיש כאילו לאף אחד לא באמת אכפת ממנו. כולם מחייכים וכולם נחמדים, אבל לאף אחד לא באמת אכפת מה הוא מרגיש, מה עובר לו בראש. הוא הרגיש שהוא לא באמת יכול לדבר עם מישהו על מה שעובר עליו. יותר מהכל, ג'ינג'י הרגיש שהוא פשוט רצה אהבה. הוא רצה שיהיה מישהו קרוב אליו, מישהו שבאמת איכפת לו ממנו. נמאס לו להתעורר בכל בוקר ליד מישהי אחרת שהוא בקושי יודע לבטא את השם שלה. נמאס לו לנסות לחמוק מכל מיני תיירות שבאות לחפש אותו ביום למחרת במסעדה. נמאס לו להיות לבד. הוא רצה לחבק את אותה אחת, לנשק את אותה אחת, וללכת לישון עם אותה אחת, ולהתעורר בבוקר עם אותה אחת. הוא רוצה שהיא תדע בדיוק כשהוא עצוב וכשהוא שמח. שתדע מה גורם לו לצחוק ומה גורם לו לבכות. איזה שיר הוא אוהב ואיזה סרט. הוא רצה לדעת איך לגרום לה לחייך, ואיך לרגש אותה. הוא רצה שהם ייסעו ביחד לטייל בפנמה וניקרגואה. הוא רצה את המחויבות הזו שכולם כל כך רצו לברוח ממנה. בפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש שהוא לא יכול עוד יום אחד לבד. שהוא לא יכול עוד יום אחד בלי אהבה.
בדיוק כמו בתמונות שרוני היה מראה למאיה, השמיים נצבעו בזהוב. אני לא מאמינה שאני כאן, חשבה לעצמה. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. משהו בליבה אמר לה שהשבועיים האלה ישנו את חייה. היא התיישבה על כסא בצד מסעדה קטנה שפנתה לים, הזמינה בירה מקומית והשילה את הנעליים מכפות רגליה העייפות שזעקו להרגיש את חול הים. היא עזבה את המוצ'ילה שלה מאחור והתקדמה לכיוון חומת אבנים מתחת לעצי דקל.
מלבד כמה ילדים שרצו על החוף עם כלבים נראה שאין אדם בחוף. כמה דמויות עלו וירדו באופק על הגלים. מאיה ידעה שתחילת אוקטובר זה ממש לא "העונה" לקוסטה ריקה, לכן הרגישה די נוח. השמיים הזהובים מילאו את ליבה באושר, היא לגמה עוד מהבירה וחייכה לעצמה. לא מעניין אותי כלום, אני לא חושבת על כלום בשבועיים האלה.
מבטה שוטט על החוף הבתולי, כשלפתע נתקל מבטה בדמות כפופה שישבה לבד על גזע עץ ונראה כנטע זר על החוף. לידו היה מונח גלשן. בטח גולש שהתייאש, חשבה לעצמה. היא המשיכה להביט סביבה, אך עד מהרה חזר מבטה לאותה דמות שישבה כמה מטרים לפניה. משהו משך אותה לגשת ולדבר איתו. היא נזכרה בהרצאות של ליהי לפני שעזבה את הארץ: "מאיה את חייבת להרשות לדברים טובים לקרות לך. תני לחיים הזדמנות. בכל יום העולם נותן לנו לפחות הזדמנות אחת, לפחות אחת להפוך את החיים שלנו להכי מאושרים שאפשר. אנחנו פשוט צריכים לתת להזדמנות הזו הזדמנות".
אולי זו באמת הזדמנות, חשבה לעצמה. אולי הוא לא סתם יושב שם, אולי זה בדיוק מה שליהי דיברה עליו. אוקיי, החליטה, אני אשב כאן עד השקיעה. אם הוא יסתובב אלי זה הוא סימן משמיים ואני אגש אליו.
ברקע נשמעו קולותיהם של קרוסבי, סטיל, נאש ויאנג בהרמוניה קולית מדהימה מתוך רמקולים ישנים במסעדה:
"They are one person, they are too alone, they are three together, they are for each other"
ג'ינג'י הביט בשקיעה. עוד יום נגמר, אבל היום הזה נגמר אחרת: הוא קיבל החלטה, הוא ממשיך לטייל. מוצא לעצמו מקום אחר לחיות בו. הוא הרגיש שכאן החיים שלו עומדים במקום. הוא הרגיש מוכן לשינוי. השעה היתה כבר שש, הוא ידע שתיכף יצטרך להתחיל לזוז לכיוון המסעדה. הוא הביט אחורה בכדי לראות אם יש כבר לקוחות שמחכים לו והבחין בבחורה שישבה לבדה על חומת האבנים מול המסעדה. מוזר, חשב לעצמו, אני בטוח שלא ראיתי אותה כאן בעבר. מעניין מה הסיפור שלה. עוד אחת שבאה להתפרק באיזה חוף בקוסטה ריקה לפני שהיא חוזרת ללימודים.
מאיה חיפשה בתיק את המצית שלה. השמש עוד מעט נעלמת, וזה היה רגע מושלם לסיגריה. ואז - הוא הסתובב אלי. זה באמת סימן משמיים. ויש לי תירוץ נהדר, אשאל אותו אם יש לו אש.
ג'ינג'י נעמד. אני נשבע שאם היא שואלת אותי על שיעורי גלישה אני משחק אותה אילם, חשב לעצמו. אבל מאיה לא שאלה אותו על גלישה. למעשה, היא לא שאלה אותו כלום. היא סתם נעצרה לידו לרגע, נענעה לשלום עם הראש והמשיכה ללכת לכיוון המסעדה.
הוא עמד שם, קצת מבולבל. פתאום רצה שהיא תתחיל לדבר איתו, שתגיד משהו. שתשאל איפה מוצאים מלון, איפה הכי טוב לאכול, מאיפה תופסים מעבורות לחאקו. שתשאל אם אלביס עדיין בחיים. שתשאל משהו! אבל היא פשוט המשיכה ללכת על החול הרטוב. הוא לא הבין למה הוא עמד שם כמו אידיוט ולא אמר כלום. הרי זה בדיוק מה שייחל לו כל הזמן הזה.
מאיה לא הבינה איך הוא לא עצר לשאול אותה משהו. שישאל מתי הגיעה, איך קוראים לה, איפה היא ישנה. שישאל אם קנדי חי, שישאל משהו. היא כבר הריצה בראש איך היא תופסת את המונית הראשונה וחוזרת לסן חוסה ומשם לארץ. מה בכלל חשבתי לעצמי, שכך פתאום יקרה משהו מפתיע כשאגיע לכאן, חשבה.
ג'ינג'י תפס את הגלשן והביט פעם אחרונה בים. לא מעניין אותי, מחר בשעה הזו אני כבר לא נמצא כאן, אמר לעצמו. את השקיעה הבאה אני רואה כשאני בדרך למקום אחר, להתחלה חדשה.
מאיה התחילה לטפס לכיוון שביל העפר שממנו הגיעה רק לפני מספר דקות לחוף. איך שתקתי שעמדתי מולו? איך לא אמרתי מילה?
ג'ינג'י סובב את גבו לים. אידיוט אחד, חשב לעצמו. בחיים לא תשתנה.
כשמאיה הגיעה לקצה החוף הבחינה לפתע ששכחה את המוצ'ילה שלה ליד חומת האבנים. כמה מעופפת אני יכולה להיות, חשבה לעצמה והסתובבה לאחור.
ג'ינג'י עמד מולה עם המוצ'ילה. "שלך?" שאל בחצי חיוך.
יש משהו קסום בחופים האלה של קוסטה ריקה. הם ארוכים והם לא נגמרים. משהו שם גורם לך לשכוח את כל מה שהשארת מאחור. משהו שם גורם לך להאמין שיהיו הפתעות בסיפור שלך. אתה מסיר את המסיכה מפניך. אתה נותן לקוסם לשלוף את השפן האחרון ולכבות את היום.
