ספרי ילדים של מפורסמים הם חלטורה?

אני נולדתי וגדלתי בתל-אביב. לכבוד מאה שנות אני גאה לחשוף היום חגיגית את האביזר האופנתי ביותר לענוד בכרך הגדול. זה אביזר שמקשט את הילידים האמיתיים והוא לא השתנה עם השנים ועם האופנות. הוא שרד באייטיז, ניינטיז ואני רואה אותו ברחובות העיר גם היום, בעשור שאין לי מושג איך לקרוא לו. אני יכולה לגלות לכם מהו, אבל זה לא יעזור. אי אפשר לרכוש אותו במדויק אם לא גדלתם לפני גיל 10 על ארגזי חול עם קקי של כלבים תל-אביביים.

מוכנים? הנה זה בא. מדובר בעיקום פרצוף ספציפי ביותר: שיפול בזוויות הפה, מלווה בפתיחת נחיריים קלה וגלגול עיניים דק שבדקים. החוכמה היא להפגין במינימום מאמץ מקסימום שאט נפש-שעמום-זלזול. לא מחזה מרנין במיוחד, אבל לירושלמים יש כתפיים שחות מאלפיים שנות גלות ולתל-אביבים יש פרצוף עקום. לא בטוח מי עשה עיסקה מוצלחת יותר.

הפרצוף התל-אביבי צריך להיות תמיד מוכן לשליפה, אבל יש שני זנים של בני אדם שאם נתקלים בהם, הוא ממש הכרחי: אנשי פריפריה שבאים לבלות בעיר ומפורסמים. כמו בסיפור על שלמה המלך, הדבורה ושני הפרחים - האמיתי והמזוייף - כך גם אני אדע תמיד לזהות מי הפרח שנולד בתל-אביב. קחו שני אנשים והצעידו מולם, נגיד, את יאיר לפיד. הפרח הלא-תל אביבי אולי ינסה, אבל לא יוכל לשלוט בעיניו שייפערו לשבריר שניה, בלסת הנשמטת, בהסבת הראש, גם אם קלה, שתלווה את הידוען בנתיבו. הפרח התל-אביבי, לעומת זאת, מיד יעטה את הפרצוף: זווית פה משתפלת – פתיחת נחיריים קלה – גילגול עיניים דק. והראש נטוע במקומו. שום רמז לתזוזה.

מאז עברתי לפריפריה וברוך השם, התיישר לי הפרצוף. אבל תסמכו עלי שגם היום, אם אראה פנים ידועים שמוסגרו אי פעם במסגרת שכתוב עליה "סוני", יחזור אלי הפרצוף התל-אביבי העקום. זה בלתי נשלט. גם אם אני כבר יודעת שזה לגמרי וממש לא קול, גם אם אני יודעת שזה גורם לי להיראות כמו היפופוטם שיושבת לו סנונית על הראש.

המפורסמים מגיעים אלי הביתה

הבעיה היא שבשנים האחרונות לא צריך להיות תל-אביבי מקורי כדי לעקם פרצוף מול ספרי ילדים שכותבים מפורסמים. די מקובל לטעון נגדם שהם מחלטרים, שהם לא בדיוק שולטים ברזי המקצוע, שנראה להם קל לכתוב ספר ילדים בין תכניות אירוח.

אבל לכבוד האביב הגיעו אלינו שני ספרי ילדים: "חלומות פז" שכתב דודו טופז ו"הבלון שלא ידע לעוף" שכתב אסף הראל. שניהם אנשים כותבים, שני הספרים רחוקים מלהראות כמו חלטורה ולכן אנחנו מאפסנים את הפרצוף העקום ומתייחסים אליהם בכבוד. כאילו שהם לא מפורסמים.

הבלון שלא ידע לעוף - אסף הראל

היה היה בלון אדום שהיה בו משהו מיוחד שלא היה באף בלון אחר: הבלון הזה לא ידע לעוף. אבא ואמא הבלונים שולחים אותו לבית ספר לבלונים ואחר כך לרופא מומחה, אבל שום דבר לא עוזר. הבלון לא לומד לעוף. אבל פתאום נכנסת רוח חזקה דרך החלון ובכפולת עמודים נפתחת ומרהיבה מעיפה את הבלון גבוה גבוה, מעל לשכונה ולעיר, מעל לבית הספר ולמרפאה של הרופא המומחה ולמרות שכולם חושבים שהבלון למד לעוף בזכותם, אנחנו והבלון יודעים שלא. פשוט הגיע הרגע הנכון.

ספרי ילדים הבלון שלא ידע לעוף אסף הראל (עטיפת הספר)

עד הרגע הזה, הסיפור עובד מצוין. גם אם אלגוריות על בלונים הם לא הירק הכי רענן בסלט, יש כאן משהו שבהחלט עובד. הכתיבה טובה ואינטילגנטית ומאפשרת לנו לחוש את התרוממות הרוח של בלון שכולם קצת התייאשו ממנו, אבל הנה, הוא עף. וכולם מביטים בו בהערצה ובנחת, וכל בלון קטן ששומע את הסיפור יכול להבין שגם יומו יגיע, וגם הוא ידע לעוף.

אבל הסיפור ממשיך, והבלון מגיע לשדה קוצים, ושומע הורים קוצים שמתלוננים על הילד-קוץ שלהם שאינו יודע לדקור. והבלון שומע שהם מחליטים לשלוח אותו לבית ספר לקוצים כדי שילמד לדקור. אבל לבלון שלנו, זה שנקשרנו אליו ונסחפנו בעקבותיו, יש רעיון אחר. "הוא תפס תאוצה ועף לעבר הקוץ הקטן". כך נגמר הסיפור. תודו שמדובר בבום די חזק.

תקראו לי רכיכה, אבל לא סיפרתי את הסיפור הזה לילדים שלי. לא יכולתי לעמוד בפני עיניהם הזכות, התמות שייתלו בי וישאלו: למה?

עכשיו ברצינות, גם אם עיניהם לא תמימות וזכות כל-כך, גם אם כרגע הם גמרו לפרק את הסלון וגם את הילד של השכנים, ילדים לומדים על העולם דרך סיפורים. ברור שאנחנו לא אוהבים סיפורים שהם פטיש חינוכי, אבל סיפורים הם מזון רוחני בשביל ילדים, לא פחות. אז למה שאני ארצה לספר להם סיפור על בלון עם משאלת מוות?

אפשר להתאמץ ולומר שיש כאן סיפור על הקרבה חברית. הבלון מקריב את חייו בשביל שהקוץ ירגיש בעל ערך. הבלון מוותר על בלוניותו כדי שהקוץ יזכה בקוציותו. אבל ראבאק, הקרבה כזאת דורשת הסבר. גם אם זה "רק" ספר ילדים, הדמויות ומעשיהן דורשים איזושהי הנמקה.

האם הבלון סבל כל-כך בבית הספר לבלונים עד שלא יכול היה לשאת את המחשבה שעוד יצור בעולם יזכה ביחס דומה? האם הקוץ הוא חברו הטוב עד כדי כך שבשביל תחושת הפוטנטיות שלו הוא מוכן להקריב את חייו? אין זכר בספר לשני קווי העלילה שהצעתי. לכן המעשה של הבלון נשאר בגדר משאלת מוות לא מוסברת. כמו סיפור שכתוב טוב ובכישרון, מצליח להמריא, ואז מרסק את עצמו על קוץ, סתם ככה, כי הוא שם.

חלומות פז – דודו טופז

דודו טופז כתב "שבע אגדות לשבעה לילות", לא כולל הקדמה. אבל דווקא ההקדמה היא החלק המעניין יותר. טופז מספר על אביו שסיפר לו סיפורים לפני השינה שאת אחד מהם, על אי הילדים הירוק, הוא זוכר במיוחד.

אחרי ההקדמה הנוסטלגית שמיועדת בעיקר למבוגרים, מגיע מקבץ של שבעה סיפורים מאוד שונים זה מזה: כמה מהם מוכרים וטופז רק מספר אותם בשפתו, עם לא מעט קריצות למבוגרים. סיפור אחד הוא בכלל חידה ואחר מורכב רובו משיר. הסוגות השונות של הסיפורים נותנות הרגשה של מקבץ לא הדוק מספיק לספר אחד.

הייתי מעדיפה לקרוא סיפורים של טופז עצמו. אולי יום אחד הוא ירצה לנסות לכתוב את הסיפור על האי הירוק. שמחתי לקרוא את הסיפור האחרון שחזר לאביו של טופז ובו הוא מלמד את דודינקה הילד מילת קסם שבה יוכל להשתמש מול ילדים מציקים ומרגיזים.

אז אם יום אחד תרגיזו את דודו טופז (עם פרצוף תל-אביבי עקום) והוא יגיד לכם: שלמנה-קסקרביה-פוחלשינה, אל תבהלו. הוא רק חוזר על מילת הקסמים שלימד אותו אבא שלו.

• "הבלון שלא ידע לעוף". כתב: אסף הראל. איורים: אשר. כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
• "חלומות פז" – שבע אגדות לשבעה לילות. כתב: דודו טופז. איורים: מישל קישקה. כנרת.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.