טוב למות בעד ארצנו?

מי שיבקש להיכנס אל קרבי הציונות הדתית כדי לבחון באמת את עמדותיה האקטואליות, מוזמן לבקר בטקסי יום הזיכרון. אלו מהווים הזדמנות פז לבחינת יחס הדתיים-לאומיים למה שמכונה בפיהם הקדושים, חללי מערכות ישראל. בטקסים שבהם השתתפתי נשמעה לא פעם טרמינולוגיה קיצונית למדי שנעה בין קידוש המוות לבין האידיאליזציה של מושג המלחמה.

תשובה שכתב לאחרונה רבה הראשי של צפת, הרב שמואל אליהו, לאחד מתלמידיו בעניין שמיעת שירים עצובים ביום הזיכרון מעידה היטב על הלך הרוח. "השירים הללו מכניסים את האדם לעצבות וזה לא העניין של יום הזיכרון – עניינו הוא לנקום את הנקמה, לחזק את המשפחות ובעיקר ללמוד לקח לעתיד", כתב. כמובן ש"התייחדות" היא מילה המוקצה מחמת מיאוס. יום הזיכרון זה לגיבורים, לא לנמושות.

בהתאם לכך תוכלו גם לראות מי אלו המגיעים לשאת דברים בטקסי הישיבות התיכוניות והאולפנות:

אנשי צבא בדרגות בינוניות ומעלה, ראשי חטיבות בהווה ובעבר - כשעל הפרק סיפורי גבורה ומורשת-קרב, לצד משפטים כמו "במותם ציוו לנו את החיים" ודומיהם. הנה זה נמצא תחליף הוגן למצעדים הצבאיים שהיו נהוגים כאן בעבר.

אלא שבתווך נרמסים ברגל גסה כל מי שמבקש רק כמה דקות של שקט כדי להתייחד עם זכרם של החללים. הכאב האנושי, הפשוט, האוניברסלי – מפנה את מקומו ללאומיות. כמובן, ישנה השתתפות בצער, אך סיפורם של האלמונים שהרוו את צמאון אדמתנו אינו מסוגל לשרת את המטרות החדשות של טקסי יום הזיכרון: גבורה יהודית, מאצ'ואיזם ומלחמה – עד הסוף.

על הבמות יופיעו תמונות הגיבורים, השמות הגדולים, כוכבי המאבק. לתלמידים יספרו את סיפורי הגבורה של מפקדים בכירים שקפצו על רימון או ירדו אל השטח. סיפוריהם של אלו שנהרגו מהמטען הזה או מהמרגמה ההיא נעלמים. מי ש"סתם" נפל מכדור תועה, מוזמן להצטרף אל הקדיש הכללי.

בעבר הייתי שותף לארגונו של אחד הטקסים ביום הזיכרון.

הטקסטים שבחרנו ביקשו להתנזר מהמלחמה, להתרחק מהצמאון הכמעט-דתי לקרבות פנים אל פנים ולהתרכז בכאב המשפחתי והאישי על האהובים שהיו ואינם. בדקות הספורות שעמדו לרשותנו ביקשנו לשים את המחיר הכואב על השולחן: יתומים ואלמנות המסדרים את החולצות המכופתרות של מי שכבר לא ישוב. ברקע נתלתה שורה משירו של טשרניחובסקי: "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד".

המפגן ההומני שלנו לא עבר בשתיקה. נדרשנו "לתקן" את התפאורה, לחזור לפרופורציות ולא לשכוח שעם כל הכבוד לנופלים – הכבוד האמיתי שמור ללאום ולמדינה ודווקא לא רע למות בעד ארצנו.

האידיאלים האלו השתרשו כמעט בשיוויון נפש אל מערכת החינוך הדתית לאומית, עד כי הדבר נראה כה טבעי ומתקבל על הדעת. בסניפי בני-עקיבא זאטוטים מדקלמים סיסמאות מלחמה בעוד חבריהם מבעירים אש בלפידים ונושאים נאומים בדבר נקמות כאלה ואחרות. זו כנראה משאלת הלב של הציבור הזה: על חרבנו נחייה ועל חרבנו נמות. ומי יזכור את הזוכרים?

הכותב חבר תנועת "ציונות דתית ריאלית"