סדר פסח בבוסטון

אנשים חושבים בתמימותם שאם עברתם לחו"ל, נגיד לבוסטון, התמזל מזלכם ואתם פטורים מעול החגים ומאיפה אתם בסדר, אני לא יודעת מה לקנות לסבתא, למה שוב צריך להיות עם הצד שלך, למה שוב צריך להיות עם הצד שלי, מתי כבר יהיו לכם ילדים, את בהיריון סוף סוף, סתם השמנת כמה ק"ג, אולי לא כדאי שתאכלי את החרוסת, וכו' וכו'. ובכן, לא.

מסתבר שאנשים בוגרים ושפויים (נניח), שברחו מארץ הקודש (זמנית בלבד!) ומכל הפתולוגיות המשפחתיות הכרוכות בחגים, בוחרים ביודעין לשחזר את הטראומה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יכולנו לטוס לקוסטה ריקה ולרבוץ על החוף. יכולנו ללכת למסעדה סינית ולאכול ארוחת ערב נחמדה. יכולנו להשאר בבית ולהעביר ערב נעים בהחלט, בלי לדפדף בהגדה אחת לשבע שניות כדי לספור עוד כמה עמודים עד שולחן עורך, בלי לזלול באופן חסר מעצורים מזון שאיכותו מוטלת בספק רב, ולאחר מכן לעכל את האוכל בעודנו סרוחים על הספה כלוויתנים שנזרקו אל החוף, בוהים בתכניות החג האיומות ומפזמים שירים נוגים בארמית. יכולנו לפסוח על כל זה. אבל בחרנו לעשות סדר חברים.

ראשית, ברצוני להבהיר את המושג חברים. מה זה חברים? בארץ חברים הם אנשים שמכירים אתכם במשך תקופה ארוכה ושנפשכם קשורה בנפשם. הם נבחרו בקפידה לאחר מיונים ארוכים. את החברים בארץ אתם אשכרה אוהבים. חברים בגולה, לעומת זאת, הם ישראלים שבמקרה גם הם נמצאים באותו איזור חיוג. תהליך בחירת החברים הוא כדלקמן: "הי, אתה ישראלי? מגניב, בוא נהיה חברים". לאחר מכן שני הצדדים מחליפים טלפונים ואימיילים והופכים באופן רשמי לחברים. תחומי עניין משותפים? חיבה בסיסית? ערכים דומים? לא רלוונטי. הם ישראלים, זה מספיק.

אם כן, השנה החלטנו לעשות סדר עם עשרים "חברים". ולא סתם סדר חברים – סדר חברים כשר. מה ההבדל בין סדר רגיל וסדר כשר? לא הרבה, חוץ מזה שסדר כשר מכפיל את ההוצאות הכלכליות אקספוננציאלית וכרוך רק ב-700 שעות עבודה נוספות, בקטנה. אני, למשל, הייתי בצוות הכשרת המטבח. בכל 34 שנותיי מעולם לא קרצפתי את המקרר באופן כה יסודי. וגם לא את הארונות. או את התנור. ועברתי דירות בחיי והייתי בטירונות ועשיתי תורנויות מטבח בצבא. מעולם לא.

ובגלל שלא היו מספיק מתנדבים נאלצתי להצטרף גם לצוות הבישולים, אינדיקציה ברורה לאיכות הירודה של האוכל. ולסידור השולחן. ולקניות. וזה רק עבודה עבודה עבודה. ובשביל מי? בשביל ענת (אלוהים יודע מי זאת) שהחליטה ברגע האחרון לבטל, אחרי שכבר קנינו בשבילה אוכל כשר למהדרין במיטב כספנו?

בכלל, הפחד הכי גדול שלי הוא שחלק מה"חברים" (חברים יש רק באגד) יבריזו מהסדר ויותירו אותנו לבדנו עם ההוצאות הכלכליות העצומות של האוכל הכשר. אני כבר רואה אותנו מידרדרים במהירות במדרון החלקלק, הופכים להומלסים, מקבצים נדבות, רעבים ללחם, ובשביל מה. ובשביל מי. בשביל חגי, שלא הסכים לנקוף אצבע כי הוא "עסוק במעבדה", מותיר אותי לעבוד בפרך כשפחה חרופה במצרים? בשביל שאר האורחים, נפולת של נמושות, שכל מה שמחבר בינינו זה תעודת הזהות הכחולה והגעגועים העזים לחומוס?

בסופו של דבר יהיה נחמד, אני בטוחה. ויש המון יין (כשר, משובח). אבל שנה הבאה בירושלים. או קוסטה-ריקה.