גולן, מאז ולתמיד

בעוד כחודש יחגוג מנחם גולן את יום הולדתו ה-80, אך קשה לומר שהגיל נותן בו את אותותיו. רגע לפני, הוא עדיין מלא אנרגיות וחדוות יצירה, ולא שוכח כמעט אף פרט מכל אותם סיפורים שליוו את עשרות הסרטים שהפיק וביים. לכבוד יום העצמאות ויום הולדתו הקרב ובא, יצאנו איתו לטיול בסמטאות יפו בעקבות כל אותם אתרים שליוו את חייו והונצחו בזיכרון הקולקטיבי, בעיקר בזכותו.

היום, במבט לאחור, נדמה שאי אפשר לספר את סיפורו ההיסטורי של הקולנוע הישראלי מבלי לספר את סיפורו הפרטי של גולן, ואי אפשר להביא את סיפורו של גולן מבלי להתייחס לעיר יפו, בה הוא צילם רבים מסרטיו, פגש לראשונה את אשתו רחל ושם הוא מתגורר עד היום.

רגע לפני שיוצאים למסע ברחבי העיר העתיקה, עוצרים לביקור קצר בחדר העבודה של גולן. החדר הקטן הפך עם השנים למקדש לפועלו הקולנועי. קירותיו מכוסים בתמונות שלו לצד אישי קולנוע בולטים מהארץ ומהעולם ולידם ממוסגרים כתבי מועמדות לפרסי האוסקר וגלובוס הזהב (על הפקות ישראליות ובינלאומיות),

על אדן החלון מונחים להם שמונה פרסי "כינור דוד" ועל שולחן העבודה מונח גם פרס ישראל, שהוענק לו לפני עשור בדיוק.

מאחורי כל פרס, מועמדות או תמונה יש סיפור כמובן - סיפורים שמנחם גולן זוכר ושמח לספר. מסיפורו של הסרט "Runaway Train" ("רכבת לחופש"), אותו כתב אקירה קורוסאווה וביים אנדריי קונצ'לובסקי, דרך תמונה ישנה עם סטיבן שפילברג אותו פגש לראשונה כשזה התלווה לביקורה של אשתו דאז, השחקנית איימי אירווינג, שהצטלמה כאן לאחד מסרטיה, ועד הפוסטר של "אלדורדו", הממוסגר לצד אחת הכתבות שליוו את צאת הסרט ב-1963.

גולן בסמטאות יפו. הסיפורים מציפים מכל עבר (צילומים: דודו אזולאי)

משם, יוצאים לדרך. כמעט בכל רחוב יש מי שמזהה וקורא לעברו. כמעט כל סמטה ואתר באזוריה הישנים של יפו מעוררים איזה זיכרון, איזו סצנה נשכחת שברגע אחד מתעוררת לחיים. "יפו היא אולפן קולנוע", הוא מכריז. לפחות לגביו, נראה שזה נכון.

איך הופכים 100 ערבים ליהודים?

בשוק הפשפשים הוא נזכר כיצד במהלך צילומי "קזבלן" (1973) נאלץ ללמד עשרות ניצבים ערבים לשיר את "כולנו יהודים". "באנו בבוקר, הכנו כמו דוכנים כשברקע היה שוק הפשפשים, ופתאום חסרים מאה ניצבים שלא הגיעו, ואני התחלתי לצעוק על עוזרי הבמאי 'איפה הסטטיסטים? אנחנו צריכים למלא את השוק!'" מספר גולן.

"שלחתי אותם במשאית לאסוף ניצבים ברחבי יפו, והם חזרו עם 100 ערבים במשאית. ישבתי ולימדתי אותם לשיר עם הפלייבק, ותוך עשר דקות הם שרו

יוצא מן הכלל. אתה רואה את הסצנה הזו ולא מאמין: הורדנו מהם את הכאפיות והם פשוט משחקים שם יהודים".

המדרגות לדירתו הקטנה של בני שרמן - הלא הוא חיים טופול ב"אלדורדו" - כבר אינן אבל גולן מזהה בקלות את המקום בו עמדו. את הצילומים בתוך הדירה עצמה, הוא מספר, ערכו במקום אחר. "חלק ניכר מהסרט צולם גם ב'קפה אלדורדו' האמיתי, ברחוב יפת", מספר גולן. שם לדבריו, הוא נאלץ להצמיד בלטות לגופו של חיים טופול בכדי להגן עליו מכל אותן מהלומות שהנחית עליו שמוליק קראוס. "פשוט עוד לא ידענו לצלם מכות בזמנו", הוא מסביר.

גולן.  ימשיך לעשות סרטים כל עוד הוא עומד על רגליו

משם ממשיכים לאזור שמסביב לתיאטרון החמאם, שם צילם גולן שניים מסרטיו האחרונים, "ימים של אהבה" (2005) ו"ריקוד מסוכן" (2007), ולא רחוק משם צילם גם את "מחץ הדלתא" (1986), בכיכובם של לי מרווין וצ'אק נוריס. "המקום הזה מאוד פוטוגני", הוא אומר. "מסתירים את השלטים בעברית ואתה יכול להיות בכל מדינה ערבית שאתה רק רוצה. אם היו פועלים יותר למען שימור יפו, היו מגיעות לכאן המון הפקות מבחוץ. הרי זה הרבה יותר נוח מלצלם בבגדד".

אז מתי תצלם את הסרט הבא שלך ביפו?

"כל עוד לא תשתנה שיטת עידוד הסרטים, אנחנו די בצרות, כי היום אין כמעט דרכי מימון לסרטים שלא מקבלים את עזרת הקרנות. אם אני אצלם עוד סרט ביפו, זה יהיה סרט פופולרי, סרט שמיועד לקהל שדומה לקהל היפואי. יש לי סיפור מוכן

לסרט כזה אבל קרוב לוודאי שלא אקבל את התמיכה מהקרן. מכל עשרות הסרטים שעשיתי בארץ, קיבלתי תמיכה רק פעם אחת - עם 'השיבה מהודו' - והרגו לי את התסריט.

"אסור שתהיה צנזורה ליוצר, ככה לא עוזרים לתעשיית הקולנוע המקומית. אני הרי פיתחתי פה את תעשיית הקולנוע, על זה כולם מסכימים. יורם גלובוס ואני היינו הראשונים להביא את הקולנוע הישראלי לעולם, אז לא מגיע לי לקבל את העידוד? אבל אני עוד אבוא לצלם ביפו, זה אני מבטיח. אני אמשיך לעשות סרטים כל עוד אני עומד על רגליי".

(בהכנת הכתבה השתתפו שמוליק דובדבני, מרט פרחומובסקי ודרור עמיר)