שתף קטע נבחר

צילום: דנה קופל

הורות כהוצאה מוכרת: תחילתה של מהפכה?

הפסיכולוג גיל ונטורה שוקל לתלות בבית פוסטר של עו"ד ורד פרי, אשר השיגה פסיקה לפיה הוצאות הטיפול בילדים יחשבו הוצאה מוכרת. לדעתו, זהו צעד חשוב לעבר חברה שבה עובדים לא צריכים להתנצל על כך שהם גם מגדלים ילדים

אני חושב שעברו לפחות 30 שנים מאז שתליתי איזשהו פוסטר בחדר שלי. עד כמה שזכור לי, האחרונים שזכו לכבוד הנ"ל היו הבי-ג'יס, בלב עידן הדיסקו.

 

אני מעלה כאן את הסוגיה החשובה הזו, כיוון שבשבוע האחרון התלבטתי קשות אם להדביק פוסטר של ורד פרי על קירות הבית או לפחות להשחיל תמונת פספורט שלה לכיס. בלי קשר למידת הפוטוגניות שלה, יתכן שהגברת פרי אחראית לכך שהאפרוריות הקיומית שבה מנהלים הורים בישראל את חייהם, תתחיל להיצבע בגוונים מעט אופטימיים יותר.

 

לטובת הורים ששהו בבונקר בארבעת הימים האחרונים, ורד פרי היא אמא ועורכת דין (בסדר הזה!), שהצליחה להשיג פסיקה של בית המשפט המחוזי בתל אביב, לפיה הוצאות בגין השגחה וטיפול בילדים ייחשבו כהוצאות מוכרות במס של ההורים. פקיד השומה הגוש-דני, שלא נרתע ממוסדות קיקיוניים כגון בית משפט, סירב לאשר את הניכוי הנ"ל, ושלח אותה לארבע רוחות החיים. העניין הגיע עד בית המשפט העליון, אשר שקל, חכך והחליט שהפעם יש הרמוניה בין החוק היבש, ההורות המיוזעת והצדק הבסיסי – והוצאות הטיפול בילדים הפכו מוכרות שבעתיים.

 

קריסת הבית או קריסת הילדים?

יתכן שרשויות השלטון והמס עוד לא אמרו את המילה האחרונה בפינג-פונג הזה, אבל אם עושים סיכום ביניים מהיר, יש סיכוי שאפשר לחוש פה משב קל של מהפכה, אפילו לשמוע תנועה של גלגלי שיניים מאובנים בכיוון השני.

 

למה הדרמה? כיוון שקונפליקט עתיק יומין מתקיים לו בין כלכלת השוק והפסיכולוגיה ההתפתחותית, קונפליקט שניתן לסכם אותו בקצרה בנקודות הבאות:

 

א. הורים לילדים צעירים חייבים לצאת לעבוד, והרבה, אחרת המשק יתמוטט.

 

ב.הורים לילדים צעירים חייבים להיות הרבה עם הילדים, אחרת הילדים יתמוטטו.

 

ג. המחיר הכלכלי של הורים שאינם עובדים, יופיע הרבה יותר מהר (ויהיה הרבה יותר בר מדידה) מהמחיר הפסיכולוגי שמשלמים ילדים שניטלה מהם נוכחות הורית נאותה (למרות שלתהליך אחרון זה יש גם השלכות כלכליות קטסטרופליות לטווח ארוך).

 

ד. מטעמי הישרדות ברורים, הורים חייבים לצאת לעבוד גם אם הוצאות המטפלת מוכרות וגם אם לא.

 

ה. הגענו, ברוח התכל'ס הישראלית, לשורה התחתונה – לכוחות השוק לא היה שום אינטרס כלכלי להפוך הוצאות מטפלת/מעון/גן למוכרות (פרט לנימוק הזוי ואזוטרי שקרוי "צדק") ואמא ואבא נאלצו לבלוע את הגלולה המוניטרית הזו, ולנקוט באסטרטגיית ההתמודדות ההורית הקדומה – הם הסתדרו, איכשהו.

 

לשורה התחתונה הזו היו שתי השלכות בולטות: ראשית, הורים נאלצו לעבוד יותר. הרבה יותר. שעות המשרד המוגברות נדרשו לכסות לא רק את צרכי הבית הבסיסיים, אלא גם את שירותי ההשגחה. על מנת לעמוד בהוצאות הולכות ותופחות, נאלצו הורים לטשטש את הגבולות הגיאוגרפיים המבורכים שהתקיימו בין הבית ומקום העבודה, ושוב ושוב מצאו את עצמם עוסקים בשיחות עבודה סלולריות, משלוחי מייל ושאר פעולות מכניסות דולרים בעודם שוהים בין החיתולים והמטבח.

 

באופן סמוי, קלטו ההורים את ההאשמה הבוטה שהטיחה בהם חברת הצריכה, לפיה גידול ילדים הוא מטרד. אי לכך ובהתאם לזאת, פיתחו ההורים מעין עמדה מתנצלת מראש כל אימת שזאטוטיהם זבי החוטם, עתירי ההפרשות ורמי הדציבלים הפריעו את שלוותה של החברה המודרנית, המעוצבת לעילא.

 

שנית, נוצר פה ואקום מתבקש ואומלל. מישהו (או משהו) היה צריך להשגיח על הילדים. מישהו היה צריך להעסיק אותם. מישהו היה צריך לדאוג להתפתחותם. כוחות השוק זיהו את הצורך הזה, ועטו על כיסם של אמא ואבא בשלל תחליפים הוריים היישר מהתחת: צעצועים התפתחותיים, קלטות חינוכיות לפיתוח השליש הצפון מזרחי של מוח הפעוט, קייטנות ייעודיות, חוגי העשרה בארכיטקטורה אורגנית לזאטוטים, ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה. נחשול של מותגים עקף את עיניהם העייפות של ההורים, שתשו מלפקח, ומשך אליו את ליבם ומוחם של הילדים, והללו נהו אחריו בצורה שהיתה גורמת לחלילן מהמלין לקנא.

 

וזו הסיבה שורד פרי היקרה ראויה לככב על קירות חדרי. צרי עין יגידו שההישג שלה רק מקל על הורים לברוח מהבית אלי מחשב ומשרד. אני סבור, לעומתם, שהיא סייעה לכולנו לנהל את הטנגו מחויב המציאות "בית –עבודה" בתנאים שפויים יותר של זמן וכסף.

 

עבודה - לא רק בשביל הכסף

יש לי עוד נקודה אחת, מהותית, אבל כדי להעלותה עלי לבעוט ממעגל הדיון את ידידי הותיק, אדון פוליטיקלי–קורקט.

 

הבשורה האמיתית של ורד שמורה לנשים שבינינו. מדוע? כי ברוב מכריע של הבתים בארץ הקודש, עבודתו של הבעל היא סוג של סלע פיננסי שעל קיומו אין מערערים, בעוד שעבודתה של האישה חייבת לעמוד בקריטריונים של כדאיות בסיסית, דהיינו, היא חייבת להרוויח הרבה יותר משכר המטפלת על מנת שתוכל לפסוע מדי בוקר אלי משרד בלב שלם.

 

וזה, גבירותי ורבותי, דוגמה נפלאה לשיקול הגיוני באוונטה. הצורך של האדם המבוגר בעבודה נפרש הרבה מעבר לשיקולים כלכליים. מעגל העבודה ומעגל האהבה שבחיינו הם שני שומרי הראש המרכזיים של בריאותנו הנפשית (זה לא אני, זה זיגמונד אמר...). היכולת לעסוק בפעילות מאתגרת שכל, לב ויד במחיצת בוגרים אחרים היא חמצן מנטלי, בלי קשר לגובה התלוש. מותר לכל אישה וכל גבר לרצות להחזיק בעבודתו אפילו אם כרגע היא אינה מתוגמלת בנתונים דו ספרתיים.

 

ואולי, רק אולי, המאמץ של ורד פרי יוביל לכך שנצא יום יום לעבודה לא רק מתוקף הציווי האמריקאי של הגשמה עצמית, אלא פשוט כדי להישר שפויים. תודה.

 

גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עו"ד ורד פרי
צילום: אביגיל עוזי
מומלצים