חפנתי שד של פסל והתמלאתי אופטימיות נפלאה

אף מילה על הבחירה שלי בנשים

בני המשפחה שלי, תבוא הברכה על כל אחד ואחת מהם, הוכיחו לי בטיול הזה משהו חדש, בשוטטות ברחובות ערים עתיקות יותר ופחות: נורא אכפת להם. שעות רבות יחד הביאו איתן שיחות עומק על רק הנוף הפסטוראלי. כשנסענו בין כפרים ואגמים היתה הזדמנות לראות לא רק את הנופים המטריפים, אלא גם, ובעיקר, זה את זה.

משהו בהשתוללות ביחד, בבילויים, בנסיעות לתוך ההרים המושלגים-עדיין ברכס הדולומיטים ולאגמים שאחריהם גרם ממש הפשרת שלגים אצלי בלב כלפי כל אחד ואחת מהם. הכעסים והמשקעים התחילו לפנות את עצמם לדברים חדשים, למערכות יחסים בוגרות, עם ההורים ועם האחים. הם מאוד תמכו, בייחוד ביממה הראשונה שבה עוד היה לי קשה מאוד עם הפרידה הטרייה, בלי אף מילה על הבחירה שלי בנשים או על אורח החיים שלי.

מוזר להבין שהשתניתי, שסדרי העדיפויות לא מה שהם היו כשהתחלתי לכתוב כאן. אני כבר לא רואה קהילה בכל מקום, גם אם לא יכולתי שלא לשים לב לזוג הלסביות שניהל בר בעיירה קטנה באגם דאורו, או לבוצ'ות האיטלקיות היפהפיות שעמדו והצטלמו בדיוק כשעברנו. שמתי לב, חייכתי, אפילו נתתי את ניד הראש הלסבי אל "אחיותיי" האיטלקיות, אבל לא התעמקתי, לא חשבתי ולא רציתי לחשוב על שום דבר רומנטי.

ורונה, העיר בה מיקם שייקספיר את רומיאו ויוליה שלו, היא עיר יפהפיה. בבית שבו, על פי המסורת, גרה יוליה, היא ג'ולייטה, יש פסל שלה שהעוברים והשבים מצטלמים לידו, עם יד חופנת את שד הברונזה שלה, למזל טוב באהבה. מנהג איטלקי משונה, אבל לא היתה לי שום כוונה להתנגד לגעת בציצי, בעיקר אם מבטיחים לי מזל טוב אחר כך.

פתקים רומנטיים וגרפיטי של אוהבים. ורונה (צילום: סיגלית גיגה פרקול)

תחושה נפלאה של אופטימיות

היה טוב להתרחק מאנשים ומענייני אנשים לאיזה זמן, לעשות הפסקה ולחשוב רק על הקפוצ'ינו המשובח, על היין הנפלא ועל האוכל הצמחוני הטוב ביותר שיצא לי לאכול אי פעם. תוך כדי זה הרגשתי טוב יותר לגבי עצמי. הרגשתי השלמה מסויימת עם הפרידה ותחושה נפלאה של אופטימיות.