שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "גיליתי את הטירוף שבי"

    גם אחרי שנים על הבמה, אלי גורנשטיין מצליח להפתיע עם תפקיד עמוס רגש ב"קולות בלילה" של סובול, שם הוא משחק לצד עודד ליאופולד. "הוא לא משוגע", הוא אומר על בן דמותו, "הוא מאס במקום שבו הוא נמצא אבל נכבל על ידי בנו"

    אלי גורנשטיין הוא מסוג השחקנים שגונבים את ההצגה. זה קרה לפני 30 שנה בסצינת הלבֶּן ב"הלהקה", זה קרה כשגילם את פריץ, המחזאי הנאצי ב"המפיקים", וקרה שוב, ושוב.
     

    ליאופולד וגורנשטיין ב"קולות בלילה". "אפשר לעשות הכל במקביל"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בערבי היחיד שלו, בהם הוא שר סינטרה או מנהל דואט עם אקורדיון, הוא מגלה צד אחר, רך, סנטימנטלי וגם בזה הוא לא תם. גורנשטיין הוא קשת רחבה של רגשות, נע בין דמויות, מערבב קצוות מנוגדים לכאורה של יישויות. "בשנים האחרונות גיליתי דברים חדשים על המקצוע", הוא מפתיע בראיון שמלווה את "קולות בלילה", דואט מחודד בין אב לבנו מאת יהושע סובול שביימה איה קפלן, ובו משחק לצדו עודד ליאופולד.


    גורנשטיין. נע בין העולמות (צילומים: מרב יודילוביץ')

     

    "במשך שנים אמרתי לעצמי תחליט מה אתה רוצה. אתה זמר אופרה או ג'אז? שחקן תיאטרון או מופיע לילדים? מי אתה?", הוא אומר, "עכשיו אני יודע שלא חייבים להחליט. אפשר לשיר אריה של רוסיני ליד אווה מריה של באך, בלוז עם שירים של שארל אזנבור, לשחק בהפקות מיינסטרים וגם בדברים יותר מחתרתיים. התובנה הזו פתחה לי את הלב".


    גורנשטיין וליאופולד. "איתו אפשר לצאת לקרב" (צילום: ז'רר אלון)

     

    אחרי שגרף בשנה שעברה את הפרס הגדול בפסטיבל התיאטרונטו עם "איטרוף", מסע מסוייט של גבר בגיל העמידה אל שוליהם הטרופים של התודעה והזיכרון על פי סיפור מאת דויד גרוסמן, נפל לגורנשטיין אסימון נוסף.

     

    "פתאום הבנתי שכדי למשוך את הקהל אליי, לקרב אותו, לא חייבים להחצין", הוא אומר. "כשהאנרגיה שלך מופנית פנימה יש משהו שממגנט אליך את הקהל באופן אוטומטי ויוצר אינטימיות נעימה. זה לכאורה הפוך למחשבה הקונבנציונלית של שחקן שרוצה להגיע תמיד אל אחרונת השורות באולם, אבל זה עובד.

     

    "אני מאפשר לקהל להיכנס לי לראש, אני מפשיט את עצמי מהמשחק, אומר את הטקסט ויודע שזה מספיק מעניין. אלה הבנות חדשות שרק בגיל מסוים מגיעים אליהן. תמיד חשבתי שהתפקיד שלי הוא לעזור לטקסט, לשאת ולקשט אותו. אבל כשאתה מקבל טקסט במתנה, אוצר שמאפשר לך לעוף, אתה רוצה עוד".


    קפלן וסובול. "במאית נפלאה, מחזה חד פעמי"

     

    גרוסמן הוביל לסובול, וגם אם מדובר בשני כותבים שונים מאוד, פיתולי הנפש, ההתחבטויות והבדידות האדירה שנשקפת משני הטקסטים, מחברים אותם בקו דמיוני זה לזה.

     

    החיים הם הדרך, האדם הוא המטרה

    זו לא הפעם הראשונה בה גורנשטיין משחק במחזה של סובול. בתחילת שנות ה-80 הוא השתתף בהצגה "אחרון הפועלים" על א.ד גורדון ומשנתו. "אבל המחזה החדש לא דומה לשום דבר שהוא כתב קודם לכן", אומר גורנשטיין. "הוא מחזאי שעוסק בעניינים פוליטיים או חברתיים, ופה הוא כתב מחזה אינטימי מבשרו ודמו, ממערכת היחסים הפרטית שלו עם אביו. זה מחזה כן, שנכתב באומץ לב וביושר".


    "איטרוף". "כדי לקרב את הקהל לא חייבים להחצין"

     

    למרות שסובול עצמו פנה לגורנשטיין ועניין אותו במחזה, הוא נאלץ להילחם על הזכות לשחק בו. "לוהקתי להפקה אחרת, בתיאטרון לא הסכימו לשחרר אותי, אבל נלחמתי", הוא אומר. "הייתי מוכן אפילו לעזוב את התיאטרון אם צריך בשביל התפקיד הזה. ממש ככה".

     

    קצת כמו במונודרמה שהציג בתיאטרונטו כך גם בהצגה הנוכחית הדמויות שהוא מגלם הן על הקצה, נוגעות בטירוף. גורנשטיין אומר שהוא מנהל דיאלוג עם הטירוף מזה שנים ארוכות. "אני חושב שזה התחיל בהצגה 'ילדים רעים' של עדנה מזי"א, שם הבנתי שלא צריך לפחד מהטירוף. יש לי חזות סימפטית, נחמדה, רצינית אבל ידעתי שיש בי גם טירוף שמסתתר ולא קיבל הזדמנות לצאת החוצה".


    "המפיקים". "הטירוף קיים בי"

     

    הוא עוצר ומהרהר ואז אומר: "אולי זו התרבות הגרמנית שממנה אני בא שמחביאה מתחת לפני השטח כל מיני שדים".

    גורנשטיין הוא נכדו של הפילוסוף פליקס וולטש, חברו הטוב של פרנץ קפקא וממובילי הציונות בצ'כיה.

     

    וולטש הציל למעשה את כתביו של קפקא מידי הנאצים, והוא גם זה שכתב על "דרך האמצע" והאומץ לבחור ולפלס את הדרך בין הדתי לחילוני, בין היתר כתשובה לצביון המדינה שבדרך. "בבית ספגתי את התרבות הגרמנית של פראג והדיסוננס הזה בין תרבות גבוהה לטירוף תת-קרקעי הם ניואנסים שאתה קולט", הוא אומר.

     

    הגבר שאתה מגלם בהצגה מטורף או על הקצה?

     

    "הוא לא משוגע. הוא מאס במקום שבו הוא נמצא ולפני הסוף הוא רוצה לגעת בהחמצה אבל נכבל על ידי בנו, שלא מוכן לשחרר אותו, באהבה אגואיסטית שכזו.

    הוא מבקש ממנו לאפשר לו להיפרד ולהציל את עצמו מחיים של בינוניות ופשרה. אין מי שלא יכול להזדהות עם זה".

     

    וזה כוחו של המחזה, שמציף את מה שלא נאמר, זה טקסט תת הכרתי.

     

    "זה מאוד נכון. 'קולות בלילה' הוא לא מחזה פסיכולוגיסטי אלא רגשי. את הטקסטים שבו אנחנו ברוב המקרים לא מסוגלים לדבר. זו הצגה שדורשת פתיחות רגשית גבוהה ויש אנשים שלא יהיו מוכנים לפתוח את המגירות האלה, שייחסמו, שלא ירצו ללכת לשם. האבא הזה שרוב חייו מאחוריו, לא רוצה להסתפק בלאכול מרק, לשתות קפה ולהתרחץ כי יש זמן שנותר. אם הנפש מתה, מה הטעם להמשיך? אם אין לך עניין בחיים, עדיף למות. אני מתחבר לזה".

     

    חסר מנוחה

    קשה לדמיין טקסט של מחזה יותר אינטימי ונוקב מזה שנורה על הבמה בין גורנשטיין לליאופולד. כשהם מסיימים את ההצגה שניהם נטולי כוחות, מותשים. "זה נכון שלמילים יש כוח והעוצמה הרגשית שנדרשת בהצגה משאירה אותי בסופה תשוש עד כדי כך שזה כואב ברקמות", הוא אומר.

     

    "במקצוע הזה אנחנו תמיד קופצים למים. אתה לא מוגן בו והבדידות איומה. בסוף ההצגה, אחרי הריגוש, קשה להירדם. הרקות דופקות, הטקסטים עולים לך בזיכרון, אתה רוצה לישון ולא נרדם. בהצגות כמו 'איטרוף' או 'קולות בלילה' משהו בך נמתח. קשה לנוח מזה".

     

    זו הצגה חריגה לתיאטרון הממוסד, שנעה במחוזות הפרינג'. זה מדבר אליך?

     

    "אני חושב ששחקן יכול להתפתח רק במעיז ובניסיוני. בזכות הצגות כאלה עשיתי קפיצה אדירה באמנות שלי. גם הדברים האחרים חשובים, כי הם מקור הפרנסה. אבל שחקנים חייבים לעסוק בנושאים האלה, לומר את הטקסטים שמהדהדים. גם בתוך הקהל שמחפש לחם ושעשועים יש כאלה שבאים לתיאטרון כדי להתעמת עם נושאים מורכבים.

     זה לגעת בחיים".

     

    איך היתה העבודה האינטנסיבית עם עודד ליאופולד?

     

    "עודד הוא שילוב נפלא של עדינות ומאצ'ואיסטיות שהיא סוג של מסיכה, כי בפנים הוא רך כמו תינוק. אני לא יודע אם הייתי יכול לעשות את זה עם מישהו אחר.

     

    "החיבור בינינו נוצר מההתחלה, אפשר להישען עליו ויש לו כתפיים רחבות. בהצגה לשניים שמובילה אותך למקומות כל כך פגיעים אתה רוצה לידך מישהו כמוהו. איתו אתה יודע שאפשר לצאת לקרב. זה לא רק פינג פונג בין קולגות אלא עזרה הדדית של אחים לצרה. אני עושה את המונולוגים שלי אליו ולמענו וזה אולי מסר לשחקנים צעירים".

     

    עבדת עם במאים רבים. איך זה לעבוד עם במאית צעירה כמו איה קפלן?

     

    "היא נפלאה. פיצחנו ביחד את המחזה הזה והרכבנו אותו כמו פאזל מרתק. איה היא במאית של שחקנים והיא יודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מוותרת אבל במידה שווה היא יודעת להתבונן ולבחור מכל שחקן את הדברים הטובים שהוא מביא. זו מתנה גדולה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קולות בלילה. דואט מחודד לחיים ולמוות
    צילום: ז'רר אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים