שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    למה "מסע בין כוכבים" כל כך לא מגניבה
    ב־1967 כתב הסופר הארלן אליסון פרק שהיה יכול להפוך את סדרת הטלוויזיה־סרטים־צעצועים למשהו שגם צופים שאינם חנונים יכולים לאהוב. עם יציאת הסרט "סטארטרק", שמצליח לעשות בדיוק את זה, יעל גורן מקטרת על ארבעה עשורים אבודים של מסעות למקומות שאף אדם עם חיי מין לא רוצה להגיע אליהם

    עצמו רגע את העיניים ודמיינו עולם טוב יותר. עולם שבו אין הגבלת מהירות באוטוסטראדה, יש דובי פנדה ספייר ומותר לדרוך על הדשא. בעולם הזה, סדרת הטלוויזיה הכי נצפית בקרב האנשים הכי מגניבים היא "מסע בין כוכבים", שמציעה תמהיל של סקס, סמים וקפיצות אינטר־גלקטיות. הצופים פשוט לא יכולים לוותר על מנה שבועית של אורגיות בין־גזעיות על גשר הפיקוד ומסעות ציד עמוסי אדרנלין בקצות האימפריה. כל זאת בכיכובו של קפטן קירק, שאותו לא מגלם וויליאם שטנר, שמצידו לא הוציא מעולם אלבום.

     

    טוב, תפקחו את העיניים. את "מסע בין כוכבים" אפשר לראות רק בשידורים חוזרים בחינוכית 23, ושם רואים אותה רק אנשים מהסוג שיודע איך זה מרגיש כשעושים לך וודג'י. הגיוני: הרי בעולם האמיתי, מה שהסדרה הזאת מציעה הוא לא יותר מבידור מנומס הרוחש כבוד לנשים וליצורים עם מחושים על האף, ופותר בעיות בתושייה ובשיתוף פעולה בין בני כל הגזעים.

     

    החודש חוגגים ה"טרקיז" - תרגמו איך שבא לכם, "מסעניקים" או "קורבנות וודג'י מכל רחבי העולם" - את "סטארטרק", הסרט ה־11 שנעשה בעקבות הסדרה (ומשום מה הראשון שלא מתורגם כאן ל"מסע בין כוכבים"). זאת הזדמנות פז לתהות מה יש בה שהפך אותה לאייקון תרבותי, אבל כזה שמקבל ריספקט אמיתי רק מהחבר'ה שהולכים לפסטיבל אייקון - וגם לספר שבעצם, זה לא היה חייב להיות ככה. לא אם היו נותנים לאיש אחד בשם הארלן אליסון לעבוד.


    משמאל לימין: ספוק, דור ישראל, שי בר־יהודה, תומר קמרלינג

     

    זה מעולה, בואו נהרוס את זה

    בבסיסה של "מסע בין כוכבים" עומדת חבורה מאוזנת מבחינה גזעית של דמויות מלומדות וסימפטיות, המתמודדות זה שנים עם משימה מתמשכת אחת: ללכת למקומות שבהם רגל אדם לא דרכה מעולם, ולהפיץ שם את המידות הטובות שהמין האנושי מצטיין בהן. חברי הצוות משתנעים על סיפונה של האנטרפרייז, חללית מחקר שמחפשת תרבויות בלתי מוכרות ומשכינה שלום נצחי. על פי ג'ין רודנברי, המוח המנוח שמאחורי הסאגה, הנימה הדידקטית - החינוך לסובלנות, ההימנעות מאלימות, ההקפדה על זכויות אדם ואזרח וחייזר באשר הם - היא חלק בלתי נפרד מהעניין. בטח, זאת סדרת הרפתקאות, אבל בואו לא נשכח לשם מה נתכנסנו כאן. ספינת הצי מפיצה את הבשורה לכלל המינים החייזריים, ועל הדרך גם לצופים: ישו אוהב אתכם וגם אנחנו, ובעזרת מעט אנושיות אפשר לפתור הכל. לרומולאנים ולוולקנים חסרי הרגש, לקלינגונים בעלי הקיבעון המחשבתי ולטרקיז המתוסכלים מינית שבבית, זה מסר של נחמה. לכל האחרים, ואני בתוכם, זה מסר של שעמום.

     

    הסדרה המקורית ירדה אחרי שלוש שנים בלבד, ולא נחשבה להצלחה מיוחדת בחישובים הממולחים של הטלוויזיה המסחרית. מי שהחזירו אותה לחיים והפכו אותה למעצמת־העל המותגית שהיא היום היו המעריצים: דווקא אחרי ירידת הסדרה נוצרה תופעה חסרת תקדים בממדיה של הערצה, התכנסויות המוניות וכתיבה חובבנית המבוססת עליה (מה שנקרא "פאן פיקשן", ספרות מעריצים). הנכונות של חובבי הסדרה להשקיע אנרגיה בשכתוב ההרפתקאות של הצוות, ביצירת יקומים מקבילים ומגניבים, היא לטעמי ההוכחה לכך שגם אם הביצוע של "מסע בין כוכבים" הוא צדקני ומרגיז, חומר הגלם נותר משובח. באופן בסיסי, העולם המגוון שלה מספק אינספור אפשרויות לריגושים מסוג הרבה פחות חינוכי. אבל בפועל - במהלך 40 שנה של סדרות, סרטים, ספרים ומרצ'נדייזינג - העולם הזה נותר סטרילי.


     

    באורח מוזר, המגמה הסטרילית רק החריפה מאז התחייה הגדולה של הסדרה - עלייתה לאוויר ב־1987 של "הדור הבא", ששודרה במשך שבע עונות ובדרך הולידה את הספין־אופים "חלל עמוק 9", "וויאג'ר" ו"אנטרפרייז". העברת השרביט מקפטן קירק (שטנר) ליורשו ז'אן לוק פיקארד (פטריק סטיוארט) מסמלת יותר מכל את ההליכה בכיוון הלא נכון. אתם מכירים את הטיפוסים: קירק הוא מענטש, חבר נאמן ומפקד אמיץ, אבל אנושי. אוהב נשים יפות, נהנה לעשות שטויות, חוקר את גבולות הכוח שלו. פיקארד - וזה נאמר עם כל החיבה שלי לגברים קרחים - הוא אובר־מענטש. אפוף בתהיות מוסריות שנרשמות ביומן הקפטן, נעלה ונאור, תמיד עושה את הדבר הנכון. זאת אמנם מחשבה מטרידה, אבל את קירק אנחנו יכולים לדמיין עושה סקס פרוע בנמל חלל אקזוטי. את פיקארד אנחנו לא יכולים לדמיין עושה סקס פרוע בשום מקום - וזאת תמצית הבעיה.

     

    עכשיו, אם לא הייתם האנשים המגניבים והבלתי חנונים שאתם, הייתם יודעים שאחד הפרקים הנחשבים ביותר בתולדות "מסע בין כוכבים" הוא "העיר על שפת הנצח" מהעונה הראשונה של המקור, ששודר לראשונה באפריל 1967. במקום להרחיב על הביקורות המהללות שקיבלו הפרק הזה והתסריט שלו, אסתפק בלציין שהוא זכה למחווה בסדרה הכי לא חינוכית וסטרילית שיש: "סאות פארק", שבה שודר פרק בשם זהה שאילתר על העלילה המקורית.

     

    באותה עלילה מקורית מוצאים קפטן קירק ופקודיו שער בזמן, חוזרים לראשית שנות ה־40, מסתבכים, ובסוף מצילים את האנטרפרייז ואת האנושות. הפרק זכה בפרס המד"ב "הוגו", אבל פרסים מעניינים לי ולכם את החלקים בגוף שלא רואים שמש. הסיבה האמיתית לכך שהפרק הזה היה כל כך משמעותי היא שמדובר בנקודת יציאה חד־פעמית של "מסע בין כוכבים" למציאות מקבילה שבה היא סדרה יותר מרתקת, יותר נועזת ופחות דורשת מכות.

     

    היציאה הזאת, אין צורך להזכיר, הוחמצה. הארלן אליסון, מי שכתב את "העיר על שפת הנצח", לא הצליח לשנות את פניה של הסדרה. אפילו ההבלחה החד־פעמית שלו באה בקושי: הפקת הפרק היתה רצופה מכשולים. התסריט הגיע באיחור, האפקטים המיוחדים שהוא דרש היו יקרים במיוחד, וימי הצילום התארכו. אליסון היה כותב־אורח ולא לגמרי מסונכרן עם ההפקה; יוצרי הסדרה אמרו שהוא הגיש להם תסריט טוב ויצירתי יותר מכל אלה שקדמו לו, אבל באותה נשימה שיכתבו לו את הצורה. גם כי הוא היה ארוך מדי, ובעיקר כי הוא הכיל יותר מדי "אלמנטים שהם פשוט לא סטאר טרקיים", כלשונם.

     

    לא יודעת מה איתכם, אבל אותי מחזיר המשפט הזה לבית הספר התיכון, ולביטוי "גורם משחית בנוער" האהוב כל כך על יועצות חינוכיות. מהם בדיוק "אלמנטים לא סטאר טרקיים"? סמים? אלימות? רוקנרול? ובכן, כל התשובות נכונות. כל מה שלא הולך עם קומנדר ספוק, והולך פיקס עם הארלן אליסון.


    "כן, מצחיק מאוד, הייתי חוקר מצח" 

     

    זה חתרני, בואו נשתיק את זה

    הגורמים המשחיתים שאליסון בחר להוסיף לתסריט שלו עשויים להיראות זניחים, אבל מבחינתו הם עשו את ההבדל בין תסריט משובח למשהו מעליב. בגירסה המקורית נפתחת שרשרת האירועים בסוחר סמים שפועל על האנטרפרייז; בעקבות רצח בלתי מתוכנן הוא בורח מהספינה ונקלע לפורטל הזמן, שזאת התחלה לא רעה לסיפור מדע בדיוני מהארלם. אבל הצנזורה הפנימית של הכותבים הקבועים הפכה את האירוע המחולל הזה לטעות פשוטה - מינון יתר בלקיחת תרופה - ובכך הביעה עמדה ברורה. צוות הצוערים לעולם אינו טועה, ואינו עובר על החוק. אפילו קצת. אפילו לא בשביל שאכטה בקטנה. זאת גישה טרקית קלאסית: באופן עקבי, כשמישהו מצוות הספינה עושה משהו רע, זה כי הוא קורבן הנסיבות או אופי הגזע שלו או אי הבנה. בחירה מושכלת ברע לא תיתכן לעולם, כך שהדמויות מתפקדות בתוך מסגרות קטנטנות של חופש בחירה אמיתי, והשאר הוא התלבטויות טכניות.

     

    בגלל הגישה הזאת, בין הטיוטה הראשונה לתסריט הסופי צומצמה מאוד ההתחבטות המיוסרת של קירק בנוגע להצלת אהובתו ולזניחת צוות הספינה שלו לנצח, על כל המשתמע מכך (ואני אומרת, הבנאדם מאוהב. מה פתאום הוא עושה את הבחירה הנכונה?). גם בדמותה של האהובה, אדית קילר, חל שינוי מהותי בין הגירסאות: אליסון הציג אותה במקור כעובדת סוציאלית רחומה עם נטיות היפיות קלות. התסריט המוגמר הציג אותה כשמאלנית קיצונית המתנגדת למלחמה, שפעולותיה יובילו בהמשך לניצחון הקולוסלי של הרעים. השינוי הזה חשוב ברמה החינוכית של הסדרה, בעיקר בהתחשב בעיתוי ההיסטורי של שידור הפרק: 1967. אמריקה מבוססת עמוק בבוץ הווייטנאמי, וכל מיני גורמים משחיתים בנוער לא בטוחים שכל הבלגן המדמם הזה בכלל כדאי. לשיטתם של אנשי "מסע בין כוכבים", מי שהתנגד למלחמת האור־בחושך הזאת היה לא פחות מהיפי מטונף, קומוניסט שימיט חורבן על האומה האמריקאית הגדולה.

     

    המסרים הפטריוטיים לא ישבו חבויים בסאבטקסט של "העיר על שפת הנצח"; הם הובעו בקול, בלי טיפת ציניות או תחכום, ובמסגרת הפוליטיוּת הברורה של הסדרה בכלל. ייתכן שזה נבע מראייה מסחרית, מהצורך של הפקה יקרה כל כך להתיישב במקום נוח בלב הקונצנזוס, אבל עזבו סיבות: בפועל בחרו המפיקים שלא להמר דווקא בשעה שיכלו לרכב על המומנטום לכיוון ההפוך, ולהיות הג'ון לנון של המדע הבדיוני. בסופו של דבר הם יצאו פול מקרטני.

     

    ברגע שאליסון ראה מה עשו לתסריט שלו, הוא התחרפן. זה היה צפוי מצד כותב שהתפרסם מלכתחילה ככזה שיש לו רק אלוהים אחד: הסיפור. התערבות פטרונית ששמה בצד את טובת הסיפור והעדיפה על פניו אידיאלים זניחים של גורל האומה לא באה בחשבון מבחינתו, במיוחד בהתחשב בכך שהוא מעולם לא הסתיר את דעותיו בנוגע לטמטום שבמלחמות. רק שלא היה לו הרבה מה לעשות כדי לשנות את ההחלטות שנלקחו בהפקה, אז הוא פנה לדרכי פעולה אלטרנטיביות. המפיקים זכו מפיו לכל כינוי גנאי פומבי אפשרי; בין השאר הוא השווה את הקיבולת המנטלית של רודנברי לזאת של ארטישוק. אחר כך הוא פירסם ספר שמתאר את הרצח הסדיסטי שבוצע בתסריט שלו, וכתב בו שהוא שקל לחתום עליו בשם "קורדווינר בירד", שתרגומו המילולי הוא "סנדלר לציפורים" ומשמעותו המיידית "שווה לתחת"; השם הזה שימש אותו בכל יצירה שנערכה שלא לטעמו, ושיושרתו לא איפשרה לו להטביע עליה את חותם האיכות "אליסון".


     

    באופן טבעי, "העיר על שפת הנצח" היה שיתוף הפעולה האחרון של יוצרי הסדרה עם אליסון, שמצידו פיתח סלידה קולנית מכל דבר שנודף ממנו ריח טרקרי. "מי שלא יכול להשיג זיון", הוא צוטט פעם, "אוכל טווינקיז ורואה 'מסע בין כוכבים'".

     

    זה חדשני, בואו נרד מזה

    החודש ימלאו לאליסון 75. ואם עד עכשיו הוא הצטייר אצלכם כלוחם חירות אציל נפש, הבה נבהיר משהו: מדובר בקרפד רטנוני שגובהו כמטר וחצי, ושקולו הרועם ונימוסיו הפגומים הופכים אותו לכמעט בלתי נסבל בחברה אנושית. אבל הוא גם סופר נמרץ ועורך מוכשר שפירסם עשרות סיפורים קצרים, תסריטי טלוויזיה ונובלות פורצות דרך.

     

    אליסון משחק בז'אנר שמכונה "ספרות ספקולטיבית", ומבטיח שכל מי שיקרא לכתיבה שלו "מדע בדיוני" ימצא את הכלב שלו ממוסמר לשולחן. ההבחנה הזאת חשובה, כי מדע בדיוני מבחינתו זה "מסע בין כוכבים". ספרות ספקולטיבית, לעומת זאת, היא מדע בדיוני בלי המדע. מספיק לקרוא סיפור של פיליפ ק' דיק - מי ששתה אל.אס.די עם הקפה מדי בוקר ולא שרד כדי לספר על זה - בשביל להבין שספרות ספקולטיבית לא קשורה למדעי ולהגיוני, ואך בקושי לשאלות של מוסר וחברה. היא פשוט מתבוננת דרך פריזמה של דיסטופיה, הזיה ופרנויה בכל מה שעשוי להתרחש שם בחוץ. האפלולית האלימה של הכתיבה הזאת מאפשרת לקורא לדמיין עולמות אחרים בפול ווליום, בלי להכריח אותו לאהוב גברים בחליפות לייקרה. מהבחינה הזאת, קוראים המאמינים שסוגת המדע הבדיוני מסתכמת בעולמות מאורגנים סטייל אסימוב ו"המשחק של אנדר" מפגינים בורות לא אופיינית לחננות מהטכניון.

     

    בעניין הזה חייבים להזכיר את "חזיונות מסוכנים", האנתולוגיה המכוננת של הספרות הספקולטיבית ומפעל חייו של אליסון. הכרך הראשון שלה יצא ב־1967 (השני והאחרון ב־1972), וקרא תיגר עצבני במיוחד על כל מה שנתפס אז כמדע בדיוני. דרישת הסף לסיפורים שבקובץ היתה "כאלה שלא התפרסמו מעולם, ושהיתה למגזינים שלא פירסמו אותם סיבה טובה לא לפרסם אותם". אליסון העורך הימר נכונה גם על כמה שמות צעירים; "תתפרעו", הוא אמר להם, והם מצידם פצחו במקבילה המד"בית של להתחפש לאינדיאנים ולקפוץ על המיטה בצרחות. בין התוצאות היו גירסה אלטרנטיבית לסיפורו של ג'ק המרטש, עונשי מוות על עבירות תנועה, סקס חייזרי, חומרים מרחיבי תודעה במערכת המים (באדיבות ק' דיק הנ"ל), וגם קורטוב של גילוי עריות.

     

    "חזיונות מסוכנים" חשוב לא רק כאוסף של סיפורים מבריקים שלא תקריאו לילדה שלכם לפני השינה, אלא בעיקר כבעיטה במבושים של ממסד ספרות המד"ב, שהעדיף עד אז מדע טוב על פני סיפור טוב. העורך והכותבים של האנתולוגיה זכו בכמויות כאלה של פרסים ושבחים, שהקיצוני והמחריד הפך באבחת מכונת כתיבה למיינסטרימי, אהוב ומוערך. אבל את התהליך ההפוך - יבוא של הקיצוני אל תוך המיינסטרים - "מסע בין כוכבים" לא נתנה לאליסון להשלים.

     

    מעניין שרק לאחרונה, במרץ 2009, אליסון מצא לנכון להתמודד עם הטראומה בדרך הבוגרת היחידה שאמריקאים מכירים: הוא תבע למפיקי הסדרה את התחת. אולפני פרמאונט לא יתמוטטו מזה - מדובר בסך הכל בתביעה מהאולפן לשלם לו תמלוגים בהיקף של 25 אחוז מכלל ההכנסות שהניב "העיר על שפת הנצח" בעשורים שחלפו. אבל כסף הוא לא בהכרח כל העניין כאן, כפי שמוכיחה תביעת־פואנטה אחרת שלו: אליסון טוען שגילדת הכותבים של אמריקה לא הצליחה לסייע לו במימוש זכויותיו מול פרמאונט, וכפיצוי הוא דורש ממנה את הסכום האגדי של דולר אמריקאי אחד.

     

    טוב, זה הכי אליסון. מו"ל שסירב להסיר מודעות פרסומת מחוברת סיפורים שלו קיבל לבני בניין בדואר ואיומים מהמאפיה; בהמשך העימות נארזה חיה מתה ונשלחה לחדר הדואר של המו"ל בערב חג המולד. אליסון עורר הדים גם במאבקי איתנים על זכויות היוצרים של טקסטים פרי עטו שהופיעו באינטרנט, ושלמען האמת לא פגעו בכיסו או בשמו הטוב בשום צורה שהיא. על אף שיש בכל אלה אלמנט קטנוני ומביך, יש בהם גם מידה מההרואיות של אדם המכיר באמת בערך עבודתו, ושיזדיינו הנורמות המקובלות.

     

    קל לפטור את הכותב המוכשר הזה כנוטר טינה סדרתי, אבל המציאות כהרגלה מורכבת יותר. בראיון שהעניק עם צאת "חלומות עם שינים חדות", סרט תיעודי על חייו ומלחמותיו, אליסון נשאל על אודות יחסיו המסוכסכים עם המעריצים, הקולגות ועם האנושות בכללה. הוא ענה שהבעיה שלו היא תסכול; הוא פשוט לא יכול להבין איך המין האנושי - זה שיצר את הקפלה הסיסטינית, כתב את "מובי דיק" ונחת על הירח - מסוגל להסתפק במקדונלדס וב"אמריקן איידול". לראות את הפוטנציאל העצום ואת הכישלון לממש אותו, זה מה שמקפיץ לו את כל הפיוזים. התשובה הזאת שלו מחזירה אותי לאירוניה שבפתיח "החלל: הגבול האחרון", כי מה ל"מסע בין כוכבים" ולקטע של ללכת באומץ לאן שאף אחד עוד לא הלך. היא מעולם לא לקחה את הסיכון הדרוש ליצירת סיפור טוב באמת, מעולם לא מתחה את הגבולות הישנים. והיא אפילו לא הרימה את הכפפה כשמישהו ניסה לעשות את זה בשבילה.

     

    זה חוזר, בואו נראה את זה

    ואף על פי כן, "מסע בין כוכבים" נוע תנוע. הנה מגיע הסרט החדש, וכולנו עומדים לעטות כובע גרב ולהתגנב בחשכה כדי לצפות בו. אף כותב מטורלל לא היה מעורב בהפקתו, אבל העובדה שהעלילה חוזרת אחורה - להתחלה, שבה קירק הוא נער אלים ומופרע באקדמיה, וספוק הוא ילד וולקאני נבון שטרם התאבן סופית - מעודדת אותי. אולי ההצגה שלהם כצעירים שעדיין לא התגבשו תוריד מהם חלק

     מהאחריות המוסרית המגוחכת שהפרנצ'ייז הזה מטיל באופן מסורתי על גיבוריו? בכל מקרה, אם לסמוך על הביקורת של תומר קמרלינג (ר' מסגרת), מדובר בסרט משובח. אבל מי לעזאזל סומך על הביקורות של קמרלינג?

     

    אליסון מצידו ימשיך כנראה לריב עם העולם עד יום מותו. אם יש לכם איך, שימו יד על "חלומות עם שיניים חדות" ורוצו קדימה לקטע שבו מבקשת פקאצה מהאולפנים להשתמש בראיון איתו לטובת מארז די.וי.די. כשהוא שואל איך הם מתכוונים לשלם לו, היא מתחמקת. הרי כולם רוצים להיות בטלוויזיה, ואף אחד לא חושב לבקש על זה כסף. "משלמים לך", הוא עונה לה בחריפות. "משלמים לבוס שלך. משלמים לצלמים, לעורכים, למובילים של הציוד. למה שאני אעבוד בלי תמורה כספית?". איפשהו בהמשך הוא מישיר מבט אל המצלמה ונובח את שורת המחץ האלמותית שלו: "שלמו לסופר המזדיין! שלמו לו!".


    פורסם לראשונה 07/05/2009 20:36

     

    צילומים: AP
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האיש שהתחיל את הכל. הארלן אליסון
    צילום:AP
    מומלצים