"אבא, תן לילד לפלרטט עם אישתך"

לפי זיגמונד פרויד יש שלוש אופציות למי שלא פותר את הדרמה האדיפלית של גיל 3-5: או שהוא נותר רווק לנצח או שהוא סובל מקרירות מינית בזוגיות או שהוא הופך להומוסקסואל. בתקופתו, היה פרויד חלוץ, כשקישר בין השנים הראשונות בחיי הילד לבין בחירותיו הרומנטיות בעתיד. היום, כל אחד יודע לזרוק מונחים כמו "תסביך אדיפוס" או "תסביך אלקטרה", אבל האם באמת מבינים מה מסתתר מאחורי המושגים הללו ואיך זה משפיע על הילד?

"מצאתי שהייתי מאוהב באמי והייתה בי קנאה כלפי אבי, ועתה אני חושב זאת לתופעה כללית של הילדוּת", כותבת פרויד לד"ר וילהלם פליס בשנת 1897. התיאוריה האדיפלית ינקה קודם כל מחוויותיו האישיות. כשהיה בן ארבעים הוא הופתע כי לגלות כי בצד האבל והכאב על מות אביו, חש גם הקלה.

הוא הגיע למסקנה שאפילו היו רגעים שייחל למותו, ובתחושותיו הד לרגשותיו בגיל ארבע. על הדרך גם נזכר שחש באותו הגיל תחושות ארוטיות כלפי אמו בשעה שרחצה באמבטיה. מאוחר יותר גילה פרויד תופעות דומות אצל מטופליו. 

קריזות בלתי מוסברות 

את השם "תסביך אדיפוס" לקח פרויד משמם של שני גיבורים טרגיים במיתולוגיה היוונית. אדיפוס, שהורחק בינקותו מביתו, חזר לשם בבגרותו ובלי לדעת שמדובר בהוריו - הרג בטעות את אביו ונישא לאמו. אלקטרה אהבה את אביה ושכנעה את אחיה להרוג את אימה, מפני שבגדה בו וגרמה למותו.

פרויד האמין כי כל ילד בגילאי שלוש עד חמש חווה רגשות דומים. כך האמין כי בערך בגיל שלוש עד חמש נתונים הילדים בקונפליקט קשה מנשוא: מחד גיסא, הפעוטות אוהבים וקשורים להורה בן אותו המין ומצד שני, הם מייחלים לסילוקו. הקונפליקט הסמוי והבלתי מודע לפעוט, לובש צורה של "קריזות" בלתי מוסברות.

הילד המייבב לא מצליח להחליט אם הוא רוצה סרט, משחק, סיפור או טיול. הילדים עצמם, בדיוק כמו הוריהם, אינם מבינים מדוע הם כה נרגזים. את השלב ההתפתחותי הזה כינה פרויד בשם "השלב הפאלי" (פאלוס = אברי המין הזכרי), מכיוון שחשב שהקונפליקט ניזון מאברי המין המגורים שלהם. בגיל הזה הופכים אברי המין, מבין כל חלקי גופו, להיות איבר ההנאה המרכזי של הילד.

הילד, שמגורה ארוטית, "מאוהב" באם ומחזר אחריה והבת מבקשת להינשא לאביה ומפלרטטת איתו במרץ. כדי להגשים את המישאלה, הבן מייחל שהאבא ימות במילואים או באסון אחר וכך גם מייחלת הבת כלפי המתחרה שלה על תשומת ליבו של האב. המחשבות האסורות הללו מייצרות תחושות אשמה כבדות. הבן חושש שהבנות הם בעצם בנים שסורסו בגלל מחשבות אסורות כאלו (חרדת סירוס), ולבת תחושות אשמה כבדות.

הפתרון: הזדהות

בהתפתחות תקינה, כאשר ההורים אינם נגררים לגילוי עריות, מתחוור לפעוטות שהחלומות שלהם אינם ניתנות למימוש. במקום להשקיע בחיזור, הם מפתחים מנגנון הזדהות עם ההורה בן אותו המין. הילד מקווה שאם יחקה את אביו אז גם הוא יזכה באישה שדומה לאמו כשיגדל. ואילו הבת, שאם תחקה את האם, תמצא בעל כמו אבא. כך, כשהקונפליקט נפתר בצורה תקינה, הילד מפתח זהות מינית גברית והילדה תפתח זהות מינית נשית.

הבחירות הרומנטיות

לשיטתו של פרויד, האהבה הבוגרת ניזונה מהאהבה הראשונית כלפי ההורה. התרגום הפשטני של הדברים הוא שגבר מתאהב באישה שמזכירה לו את אמא שלו והאישה מתאהבת בגבר שמזכיר לה את אביה. לשיטתו, בהתפתחות תקינה, הילד מעביר את האנרגיה המינית שלו מההורה המקורי אל בן הזוג שלו מהמין הנגדי. בני הזוג דומים להורה המקורי או מזכירים אותו בצורה משמעותית. במבט ראשון זה נשמע מופרך. במבט שני בכל יום אנחנו מזהים את השפעתם של תהליכים בלתי מודעים. למשל, כשאנחנו חושבים: "הוא כל כך מזכיר לי את אבא שלי במלחמה שלו על עקרונות, שאני ממש מעריצה אותו" ולהיפך, "היא בשלנית בדיוק כמו אמא שלי. תענוג".

רווקות, קרירות מינית, הומוסקסואליות

מה קורה כאשר לא מושג פתרון לתסביך האדיפלי? האפשרות האחת היא שהבנות נשארות "מאוהבות " באביהן והבנים "מאוהבים" באימותיהן. יש כאלו שנשארים מבחינה פיזית ורגשית מסורים להוריהם ולא נישאים מסיבה זו כל ימי חייהם.

בהתחלה, נוצר הרושם שמדובר בבנים מסורים באופן שמעורר קינאה "תראה איך הוא מסור לאמא שלו" ורק לימים, כשההקרבה היא טוטאלית, מתחוור שמדובר בסוג של פתולוגיה נפשית. אלו אנשים שמחפשים כל חייהם את ההעתק המושלם שאותו לעולם לא ימצאו. לדוגמא, בתו של פרויד, אנה, לא נישאה מעולם והקריבה את כל חייה האישיים למען אביה, אותו העריצה ואותו סעדה במסירות עד יום מותו.

האפשרות השנייה היא של אנשים שנישאים לבני זוג שממש דומים להורים המקוריים ואז סובלים מקרירות מינית כלפי אותם בני הזוג. מבחינתם, הם מסוגלים לאהוב את הבעל או הרעייה, אך אינם מסוגלים לחוש תשוקה, כי התשוקה כלפי מישהו שמייצג בצורה כל כך דומה את ההורה, נחווית כסוג של גילוי עריות. הגישה הזו מסבירה מדוע אותם גברים או נשים יכולים לחוש תשוקה עצומה כלפי נשים אחרות, שאותם הם לא באמת אוהבים.

האפשרות השלישית היא הבחירה ההומוסקסואלית. פרויד האמין שבאופן טבעי כל בני האדם הם ביסודם דו מיניים, אולם בעקבות התסביך האדיפלי, בסופו של דבר, נערים ונערות נמשכים אל בני המין השני. במקרים קיצוניים במיוחד, למשל כשהקרבה אל ההורה בן המין השני נתפשה כמסוכנת, עשויה להתפתח בחירה ביחסים עם בני אותו המין. למשל, כאשר הפעוט היה מאוהב נואשות באמו ואביו היה ביקורתי כלפי הקשר בצורה קיצונית. החשש מן הסרוס גורם לו לתפוס את כל הנשים כמסוכנות.

דעותיו של פרויד מבליטות את ההשפעה הרבה של הקשר של הילד עם הוריו על מערכות יחסים אינטימיות בוגרות. לשיטתו, האהבה הבוגרת נשענת על האהבה שמפתח הילד כלפי הוריו בגילאי שנתיים-שלוש. בגיל הזה, כאשר ההורה "מפרגן" לילד את הפלירטוט עם בן המין השני, אבל לא מתפתה לגילוי עריות, נוצר ביטחון בסיסי בהתאהבות במין השני וכאשר ההורה עצמו הוא מודל לחיקוי, מתאפשרת גם ההזדהות. נקודת מבטו של פרויד היא אחת מיני רבות. המציאות הקלינית מלמדת שפיתוח מודעות למניעים לבחירות הרומנטיות, עוזרת לשלוט גם בתוצאותיה.

• ד"ר דפנה כצנלסון-בנק, פסיכולוגית קלינית בכירה.