הוא הפך אותי לשבויה בתוך קשר רע
הוא היה גבר מדהים. מטופח, חכם בצורה יוצאת דופן. מוקף חברים, בעיקר חברות. מי היה מאמין שבאיש "הנפלא" הזה מסתתר מתעלל? כזה שבעדינות הייחודית שלו ובחוכמתו גרם לי להגיע למקומות שלא הכרתי, מקומות אפלים ומפחידים
הכרנו לפני כמה שנים, בסוף שנות ה-20 לחיינו, בצורה שהיתה די נפוצה בזמנו. במשך שבועיים רצופים ניהלנו רומן טלפוני לוהט שעמד להתפוצץ בכל רגע, אבל מפאת גיוסו לשירות המדינה נמנעה מאיתנו הפגישה המיוחלת.
ההשתוקקות למפגש, לראות במי מדובר, את הבעות פניו ותנועות הגוף שלו - כל אלה הכניסו אותי מעט ללחץ. לאחר שבועיים עמוסים בחוויות רגשיות, שמאוחר יותר הבנתי שהיו סימן די חזק לבאות, הוא הרים טלפון והודיע לי שנפגשים "הערב".
איכשהו, המהירות והפתאומיות גרמו לחרדות שלי להיעלם. בשעות הערב הגעתי לעיר הגדולה, עיר מגוריו, וברוב סמליות נפגשנו ליד כביש סואן. הוא עצר בשולי הדרך וניגש לחלוני, עיניו הכחולות מביטות בי – ולבי החסיר פעימה.
הוא לא היה הבחור שחלמתי עליו כל חיי, לא במראה ולא בהרבה תכונות אחרות, אבל הוא שבה אותי. שבה אותי בצורה כל כך קסומה כמו שלא עשה אף אחד שהגיע אחריו והציע לי מערכת יחסים הרבה יותר בריאה.
אולי הטירוף הזה שהיה באוויר מהערב הראשון הוא שמשך אותי. אולי רגשות שהתעוררו עם הזמן ומעולם לא הכרתי בעצמי. אבל עם חלוף הימים, הבנתי שאני משתנה. משתנה לעצמי. משתנה לאחרים. משתנה לחברים ולסביבה.
לאט לאט לא הכרתי את עצמי. כשאת בתוך מערכת יחסים קשה לך להביט מהצד במה שקורה. כל כך קשה, שלפעמים את מעדיפה להתעלם.
הוא היה גבר מדהים. מטופח, חכם בצורה יוצאת דופן. מוקף בחברים ובחברות. בעיקר בחברות. מי היה מאמין שבתוך האיש "הנפלא" הזה מסתתר מתעלל מתוחכם ומטורף? כזה שבעדינות הייחודית שלו ובחוכמתו האינסופית גרם לי להגיע למקומות שלא הכרתי, מקומות אפלים ומפחידים.
ההתעללות, כך אני מזהה אותה בדיעבד, אותתה כבר לאחר כשבועיים של זוגיות. היינו מתראים במהלך השבוע ובסופי שבוע. לאחר שבועיים הודיע לי שבאותו סופ"ש עדיף שלא אגיע, כי מגיעה אליו חברה טובה. תשאול קצר ותמים העלה את העובדה שמדובר באקסית די טרייה שלו, היחידה שלדבריו "אם יהיה איתה בחדר לבד יקרה איתה משהו....".
בתמימותי, הייתי משוכנעת שזה בסדר. לא משהו שצריך לקחת ללב. אבל החלטתי להגיע אליו לסופ"ש בכל זאת. עד היום אני מצטערת על ההחלטה ההיא. ואולי בעצם - לא. אולי הייתי צריכה לקבל מכה אחר מכה כדי להבין לאיזה עולם חולני אני גוררת את עצמי.
את סוף השבוע הנורא ההוא אני זוכרת כמו סיוט מטורף. הרבה התנהגויות שלא הכרתי. הרבה אינטימיות בינו לבין "החברה הטובה", כזו שעוד לא היתה קיימת בינינו, ובכל זאת, אני הייתי שם על תקן בת הזוג.
התחלתי להתנתק מהחברים הטובים שלי
הדברים החריפו לאט לאט. התחלתי להתנתק מהחברים הטובים שלי, שהתחילו להעיר לי שמשהו לא בסדר בקשר. רציתי להאמין שהכל מצוין ושהחברים מגיבים כך מסיבות השמורות עימם.
אני, בחורה לא קנאית בדרך כלל, מצאתי את עצמי מגיבה בהיסטריה לדברים מסוימים. אם הוא לא היה חוזר בלילה והייתי נטרפת, הוא היה אומר שאני "מגזימה בתגובות שלי". באחד מסופי השבוע שנסעתי להוריי, גיליתי מאוחר יותר שהוא פגש בחורה שהכיר באינטרנט. לתגובתי הנסערת שוב טען שאני "עושה פיל מזבוב וזה תמים לגמרי".
התחלתי להאמין שאני הופכת לקנאית ושאולי הבעיה היא בי. שאולי האהבה הזו אליו מוציאה ממני תכונות שהיו חבויות בתוכי והן בעצם חלק ממני.
היו לילות שלמים שהוא פשוט לא היה עונה לי לטלפון, כשאני ממתינה על המיטה בבית ולא מבינה היכן נעלם.
השיטה הזו, של לגרום לי להיקשר אליו מצד אחד בצורה אינטנסיבית, באמצעות פירורי אינטימיות ואהבה, ולגרום לי לפקפק בשפיות תגובותיי באופן קבוע, התחילה לערער את בטחוני ואת האישיות שלי.
אני אדם חזק. נפשית בעיקר. מכילה המון בתוכי. מעולם לא חשבתי שאאגרר לקשר מסוג כזה.
דאג להחזיק אותי רגשית כל הזמן הכי קרוב אליו
חודשים ארוכים לא העליתי בדעתי לעזוב. לא חשבתי שמשהו לא בסדר. הפכתי להיות עיוורת להתעללות הנפשית שלו. הוא הפך אותי לשבויה בתוך קשר רע. דאג להחזיק אותי רגשית כל הזמן הכי קרוב אליו. להרחיק אותי מחבריי, שהתחילו לראות את המציאות ואת ההתנהגויות המוזרות שלו. לטפטף לי ש"אף אחד אחר לא יאהב אותך כמו שאני אוהב אותך" וכמובן "אם תלכי לא תמצאי מישהו אחר".
תקופה ארוכה מאוד הייתי שם. הבטתי בכל בוקר במראה והתחלתי לראות את דמותי המוכרת, החזקה והאסרטיבית, דוהה לאט לאט. במקום הקרייריסטית והבטוחה בעצמה התחילה להופיע מישהי עצובה. מישהי חולה. בסוף כבר הפסקתי להביט במראה. לא הכרתי עוד את הבחורה שנשקפה ממנה.
אבי תמיד לימד אותי שכאשר דלת של משפחה נסגרת, לעולם לא ניתן לדעת מה קורה שם. לעולם. חבל שהוא לא ידע מה קורה. אולי הוא היה מציל אותי הרבה לפני שאזרתי את האומץ להציל את עצמי.
היום, הרבה שנים אחרי המחלה ההיא, אני בריאה. אמנם פיספסתי בדרך כמה מערכות יחסים בריאות מאוד בגלל תהליך ההחלמה הארוך, הפסדתי כמה שנים יפות מחיי שיכולתי להקדיש לזוגיות, להקדיש לעצמי.
חזרתי להיות אני. האשה החזקה והאסרטיבית שהייתי. להרגיש טוב עם עצמי. לדעת שהתגובות שלי הן תגובות נכונות עבור עצמי.
חברים שרואים או ראו ואומרים "למה לא הלכת ממנו בשבוע הראשון?" - לדבר מרחוק זה מאוד קל. להיות בתוך הקלחת עצמה זה מעוור וקשה.
היום אני עדיין לא תמיד עושה את הבחירות הנכונות בגברים שאני יוצאת איתם, אבל אני מנסה לזהות את הסממנים של שתלטנות רגשית. זה לא פשוט, כי אני לא אשת מקצוע, אבל אני מנוסה הרבה יותר מאנשי מקצוע, לצערי.
היום אני יודעת בוודאות שאני אומרת תודה. תודה לכוח שהיה בי. תודה להיגיון שעוד נשאר בי. תודה שאני כאן ומחפשת זוגיות בריאה, אחרת הייתי מוצאת את עצמי במקום מאוד עצוב, קר ומרוחק.
אז האם הוא באמת היה אהבת חיי?
לפנייה לכתב/ת 
