האם היא תחליף את שם המשפחה כשנתחתן?
חשבתי שלא יהיה לי אכפת, ואני רואה את עצמי כבעד שוויון זכויות לנשים וגברים, אבל פתאום גיליתי שאני ממש רוצה שהיא תיקח את שם המשפחה שלי. כנראה ממש חשוב לי שהילדים שלי, גם אם הם עדיין רק בגדר רעיון, יישאו את שם משפחתי
מה שכיף בכל העניין הזה של חתונה זה שאתה מגלה פתאום כמה אכפת לך מכל מיני דברים שלא ממש עניינו אותך קודם. לפני רגע לגמרי לא עניין אותך אם יבואו יותר מהצד שלך או שלה, רצית שרק מי שחבר אמיתי יבוא. לפני רגע לא היה אכפת לך אם זה מהעבודה ייפגע או לא. לא ממש חשבת שהוא ירצה לבוא. ופתאום אתה מתלבט.
ממש לא חשבת שיש לך דעה לגבי הניסוח של ההזמנה. טוב, אולי לא רצית שהיא תהיה רשמית, לכל היותר רצית שתהייה קצת משעשעת. והנה, פתאום אכפת לך.
ממש לא עניין אותך אם החופה תהיה רגילה או מעוצבת. ממש לא היה אכפת לך אם האוטו חתן-כלה יהיה של אמא שלה, או שכור. ממש לא היה אכפת לך אם תהיה שירה בציבור או לא ואם תשנו בבית בערב שאחרי או בבית מלון. ממש לא היה אכפת לך אם שני ההורים יקחו אותה לחופה או רק האבא, או גם האמא החורגת. מסתבר שכן אכפת לך.
עם זאת, יש דברים שממשיך להיות "לא אכפת לך" לגביהם. ומבין הדברים האלה יש גם כאלה שמעוררים שאלות של אמונות ודעות. למשל, האם היא תחליף את שם המשפחה, או לא?
אני רואה את עצמי כבעד שוויון זכויות לנשים וגברים, אבל פתאום גיליתי שאני ממש רוצה שהיא תיקח את השם שלי. התברר שממש חשוב לי שהילדים שלי, גם אם הם עדיין רק בגדר רעיון, יישאו את שם משפחתי (שלמעשה אפילו איננו שם משפחתי המקורי, אלא עברות).
אמרתי לה "זה בסדר, עשי מה שאת רוצה עם השם", אבל איפשהו שם בפנים זה הפריע לי. רציתי שגם היא תישא את שם משפחתי.
היא אמרה שהיא לא מתלבטת בגלל פמיניזם, אלא מפני שהיא רוצה לכבד את אבא שלה. ואני אמרתי: "אני מבין... אבל חשבתי שאנחנו מתחילים משהו חדש ביחד, ושבעצם גם אני לא נושא את שם אבי".
אמרתי, ולא הבנתי למה אני עושה מזה סיפור. לא הבנתי למה כל כך אכפת לי.
היא אמרה שהיא לא רוצה שלילדים יהיו 20 שמות, כמו איזה רוזנים מאוסטריה. הברון פון ארגמן דה לה לוין. אבל היא מתלבטת בין אם להיקרא בשם המשפחה ארגמן, או ארגמן-לוין, עם מקף מחבר.
אמרתי שוב שההחלטה בידיה, אבל אמרתי גם שאכפת לי ואני לא יודע למה אכפת לי. היא חשבה שתי דקות ואמרה "טוב, אז נהיה שנינו ארגמן".
חייכתי בהקלה מסויימת, אמרתי לה שאני שמח, והיא אמרה שהיא שמחה שאני שמח.
אני עדיין לא יודע בדיוק למה אכפת לי, אבל יש לי איזו השערה: נראה לי שדווקא מפני שאני בחרתי לעצמי את שם המשפחה העברי שלי, יש לי יותר רגש כלפיו. אני פשוט אוהב את השם שבחרתי לי. בעיני הוא מסמל את היכולת לבחור לעצמך מי אתה. כן, יש בי משהו מהוריי, משהו מהחינוך והגנים המשפחתיים. אבל אני רוצה להאמין שיש בי גם הרבה אני. הרבה משהו שבא ממני. ואני רוצה לתת ביטוי לאני הזה בשם המשפחה.
אני מקווה שהיא תרגיש שהארגמן הזה הוא של שנינו
פתאום עלה בדעתי שהאני הזה הופך עכשיו לאנחנו, וצריך שיהיה מקום לא רק לאבא שלי ולאבא שלה ולאמא שלי ולאמא שלה. צריך שיהיה מקום גם לאני של החברה שלי, אשתי לעתיד. אז אני מקווה שהיא תרגיש שהארגמן הזה הוא של שנינו, לא רק שלי.
ואתם יודעים מה? אולי בעצם לא אכפת לי שהילדים שלי ישנו את שם המשפחה שוב. נראה.
בטבעת זו, קחי גם את שמי
צילום: סיגלית גיגה פרקול
מומלצים
