שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: שאול גולן

    האישה שבאמצע

    איפה היתה הטעות של סימון דה בובואר במשולש הטעון עם אלבר קאמי וז'אן פול סארטר? הסופרת רונית מטלון צוללת לתוך הפרטים הקטנים של הספרים במדור שבועי חדש. ולפתיחה - "קאמי וסארטר" של רונלד ארנסון

    סיפורה של היריבות האידיאולוגית והספרותית בין הפילוסוף והסופר ז'אן פול סארטר לבין הסופר והפילוסוף אלבר קאמי, שהתחילה כידידות של אהבה - שנאה - קנאה ותחרות בין השניים. ברקע הפולמוס הזה עומדות שתי השגיאות הפוליטיות הענקיות של המאה ה-20: קאמי מוקיע את סארטר שלא הבין את זוועות הסטליניזם, ואילו סארטר מוקיע את קאמי על שלא הבין את חרפת הכיבוש הצרפתי באלג'יריה.

     

    אלומת האור נופלת על סימון דה בובואר, הדמות הצדדית כביכול בעלילה האידיאולוגית-אישית המתרחשת בין סארטר לקאמי. אלא שסימון דה בובואר - הוגה וסופרת ובת זוגו של סארטר במודוסים שונים - היא דמות צדדית המתקוממת ביודעין ושלא ביודעין על משניותה, ותובעת לעצמה בתוקף מקום של דמות ראשית, או לפחות בעלות מסויימת על הסיפור המורכב שמתרחש בין סרטר לקאמי.


    דה בובואר עם אברהם שלונסקי ולאה גולדברג (צילום: משה מילנר, לע"מ)

     

    איך היא עושה את זה? פשוט ומפותל כאחת: דה בובואר היא העדה העיקרית להתרחשות ביניהם, הפרשנית העיקרית וההסטוריונית של תולדות היחסים סרטר-קאמי. מי שבו בזמן משחקת בתוך המגרש ומשקיפה עליו. ההסטוריונית המשוחדת של "הסכסוך".

     

    כמה מרתקת ורבת גוונים היא העמדה המשוחדת הזאת של דה בובואר: זירה נהדרת של חשבונות עם כל הצדדים ולכל הכיוונים - כלפי העבר ההווה והעתיד גם יחד - נפרשת אצלה! הנה קטע מזכרונותיה של דה בובואר, המספר על קאמי, שבהחלט ראוי לשהות קצת במחיצתו:

     

    "כיוון שהייתי אישה – ולכן בהיותו טיפוס פיאודלי, לא ממש שווה לו – לפעמים נפתח בפני...הוא סיפר לי על בעיותיו בחייו האישיים..חזר לנושא שהטריד אותו: צריך לכתוב את האמת יום אחד! הפער בין החיים ליצירה היה אצלו עמוק יותר מאשר אצל אחרים, זאת עובדה. כשהיינו יוצאים יחד, שותים...צוחקים עד שעת לילה מאוחרת..הוא הודה ברגשותיו...הוא היה מסוגל לשבת על קצה המידרכה בשלג בשתיים לפנות בוקר ולהרהר באהבה באופן פאתטי. "צריך לבחור: או שזה נמשך או שזה בוער. הדרמה היא שזה לא יכול להימשך ולבעור בעת ובעונה אחת"!

     

    תיאטרלי או אלכוהולי?

    הדיוקן של קאמי שמעמידה כאן דה בובואר הוא מוגזם ואכן "פתטי" כלשונה: לשבת על מידרכה מושלגת בשתיים לפנות בוקר עם כל המצוקה שכרוכה בישיבה הזאת, ולא לדקה או שתיים (הנאום של קאמי לדבריה על האהבה, ועל כך שצריך לכתוב את האמת, בוודאי ארך לפחות עשרים דקות!) - מצריך מידה ניכרת של תיאטרליות אדולסצנטית מצד קאמי, או לפחות כמות של אלכוהול שעברה את סף הספיגה.

     

    אבל מתעוררת השאלה היכן היתה דה בובאר בזמן שקאמי נאם על המידרכה המושלגת? איפה בדיוק מיקמה היא את עצמה בסיטואציה? האם ישבה לצידו על המידרכה ולקחה בעצם חלק בתיאטרון הווידוי של האלכוהול? או שלהיפך - עמדה לו על הראש וצפתה בו כמו איזה פקח של עיריית פריז שעומד לרשום דו"ח?

     

    המיקום המטושטש של דה בובואר בסצינת המדרכה, הוא בעצם מיקומה המטושטש מרוב מפותלות וכוונות סותרות ומניעים מנוגדים בסיפור בכלל! סיפור המדרכה מסופר על ידה למען ובעד סארטר, שרחש בוז לגלוריפיקאציה העצמית של קאמי ול"התחסדות" שלו, ומצד שני גם נגד סארטר, שקינא בארוס האינסופי של קאמי, שאחד הביטויים שלו היה היכולת לפעול: פוליטית או רגשית-אימפולסיבית.

     

    ויש עוד שכבה בעוגת הרבדים הזו שהיא סיפור המדרכה: חיסול חשבונות צדדי של דה בובואר עם קאמי על כך שדחה אותה "כאישה". באורח לא לגמרי מפתיע (ובין השאר הודות לעובדה שטקסטים לעיתים קרובות הם יותר מורכבים במניעיהם ובאופן פעולתם ממניעי האנשים שכתבו אותם) יוצא דיוקנו של קאמי תחת ידיה של דה בובואר לא רק מגוחך ופתטי כפי שאולי חצי התכוונה, אלא דווקא מקסים, שובר לב, מעורר אהבה וחום ובעיקר - מלא חיות. דה בובואר נכבשה לחיות הזו בכתיבתה עליו כמעט נגד רצונה, או מדוייק יותר - נגד רצונו של סארטר.

     

    לכתוב את האמת

    אבל כתם העיוורון הקריטי של דה בובואר בסיפור הידרכה איננו קשור דווקא למרכיבים הטלנובליים של משולש סארטר- קאמי- דה בובואר, אלא לדרמה של המחשבה, הספרות והאידיאולוגיה; דה בובואר, בהתנשאות ובפטרונות מסויימת, בולעת על כרעיה וקרביה את התייסרותו של קאמי על כך שצריך סוף סוף לכתוב "את האמת", ואף ממשיכה מצידה ופוסקת ש"הפער בין החיים ליצירה היה אצלו עמוק יותר מאשר אצל אחרים, זאת עובדה".

     

    איזו מין "עובדה" היא זאת צריך לשאול? והאין דווקא דה בובואר מכולם צריכה היתה לדעת שעדותו של

    היוצר על עצמו איננה עדותה של היצירה, ולעיתים שוררים דווקא תנאי מלחמה בין עדות היוצר לעדות היצירה? זה הרגע בסיפורה של דה בובואר על קאמי שבו היא מסגירה דבר חמור לאין שיעור יותר מחשבונות אישיים כאלה ואחרים: מה שנחשף הוא קוצר השגה עמוק לגבי גדולתו והיקפו של קאמי כסופר, והתגלמותה של אותה "אמת" ביצירתו.

     

    וזה נחשף לא בתור איזו תשוקה עתידית, אלא בתור משהו שיש והיו לו כבר הוכחות מוצקות. ברגע ההוא נדמה שדה בובואר מלאה וגדושה כאילו בפרטי פרטים על אודות התוכנה "אלבר קאמי" ואופן פעולתה, ורק דבר אחד נשאר עבורה בחזקת מסתורין: איך מדליקים את המחשב.

     

    "קאמי וסארטר" מאת רונלד ארונסון, ספרי עליית הגג ידיעות אחרונות. מאנגלית: רפי קינן 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קאמי וסארטר. וגם דה בובואר
    עטיפת הספר
    צילום: שי איגנץ
    מטלון. מדור חדש
    צילום: שי איגנץ
    לאתר ההטבות
    מומלצים