שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בכל זאת הגענו, למרות הכל
    "לפני יותר מ-2,000 שנה הבטיח הנביא זכריה שיום יבוא ורחובות ירושלים ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. נכון. יש משברים ואתגרים אבל ירושלים חיה ובועטת". אבי רט על מסע הכומתה הלאומי לעיר הקודש והביקור הראשון בכותל

    ישנן חוויות ילדות הצרובות בנשמה, ושהפכו להיות חלק מובנה באישיות. כזו היא חוויית שיחרור ירושלים. ישבנו בשוחה שחפרנו בחצר ברחובות. היינו שם כמה משפחות שכנות שחברו יחד לשוחה אחת מוקפת שקי חול. לשוחה הבאנו מעט מצרכי מזון שהיו מרוכזים בפינה והיה גם מקלט רדיו שעבד על בטריות.

     

    המבוגרים הקשיבו במתח לרדיו, שהרי כמעט לכל אחד מהם היה קרוב בחזית. חלקם החזיקו מפות של ישראל, וסימנו כל פעם נקודות על המפה לפי המקומות שהזכיר הקריין ברדיו שצה"ל כבש. אנחנו הילדים, ישבנו משועממים ומבוהלים, סופרים המראות ונחיתות של מטוסים משדה התעופה תל נוף הסמוך.

     

    לפתע, שמענו ברדיו - ירושלים ושארם א-שייח נכבשו. הכותל בידינו. אני זוכר שלא היה לי מושג מה זה שארם א-שייח. אבל ירושלים והכותל היו חלק מעולמנו ותפילותינו. ההתרגשות והשמחה בשוחה היו  חוויה שקשה לשכוח.

     

    לא חלפו אלא ימים ספורים, ואבא לקח אותנו לכותל. הגענו לאזור הכביש המוביל לשער האריות. היה חם ורועש. מכל עבר צעקו רוכלים ערבים 'הכל בלירה', ומכרו כל מיני מזכרות לתיירים הישראלים החדשים. עוד הסתובבו שם רוכלים עם קנקן נחושת גדול על כתפיהם, שבקצהו פיה - מה שנקרא בגששית - זרבובית. הם צעקו בערבית 'תמרהינדי', מה שהבנתי אח"כ שזה משקה תמרים טעים.

     

    בלירה, לכותל

    אבא חיפש דרך איך מגיעים לכותל. היו אלה ממש הימים הראשונים שלאחר השחרור. שום דבר עוד לא היה מסודר. לידינו, עמדו כמה נערים ערבים עם חמורים. הם ניגשו לאבא ואמרו לו 'בלירה לכותל'. כך ארגנו לעצמם שיירה של חמורים שעלתה מאזור הכביש לשער האריות עד שער האשפות ומשם לכותל.

     

    כך יצא, שהפעם הראשונה שהגעתי לכותל לפני 42 שנים, הייתה רכוב על חמור, במחיר של לירה. את החוויה הזו והמפגש הראשון עם כותל הדמעות והתפילות ב"ה לא אשכח לעולם.

     

    מאז חלפו ימים רבים. מים רבים זרמו בנהרות רבים. מלכים ומנהיגים נבחרו והתחלפו, מונו ופוטרו, העולם השתנה כמעט לבלי הכר, מהפכות צבאיות תקשורתיות פוליטיות וטכנולוגיות עברו על העולם. כל כך הרבה קרה בעולם, בארץ ובבתי כל אחד מאיתנו בארבעים ושתיים השנים האחרונות. ומול כל אלו ניצב הכותל דומם, יציב, נצחי.

     

    והוא, הכותל, צופה ורואה כיצד ירושלים נבנית והולכת, מנוה יעקב ועד גילה, מרמות ועד הר חומה, ממבשרת ועד מעלה אדומים מאצטדיון טדי ועד מאה שערים, מכביש אחד ועד דרך בגין, מהר הצופים לעין כרם. הוא רואה את העיר הגדולה בארץ עם רבבות רבבות תושביה לסוגיהם ולמיניהם. והוא, הכותל גם יודע שהוא ב'סך הכל' הקיר המערבי של הבית הגדול והקדוש שבעזרת ה' עוד יבנה מאחוריו.

     

    דרך ארוכה עשינו מאז גלינו מירושלים לפני אלפיים שנה. עברנו בדרך את בבל ואת ספרד, את אשכנז ואת מזרח אירופה, את אפריקה ואת אסיה. והנה - בתנועת מעגל - שבנו אלייך שנית.

     

    לפני למעלה מאלפיים שנה הבטיח הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".

     

    כמה זה נשמע הזוי אז. כמה זו המציאות הכי ריאלית היום. ככה זה בהיסטוריה היהודית. מה שהיה נחשב פעם הכי רחוק והכי לא ריאלי - הופך להיות בחלוף העיתים - הדבר הכי פשוט וממשי.

     

    כמה זקנים וזקנות יש היום ב"ה ברחובות ירושלים. כמה ילדים וילדות ב"ה משחקים ברחובותיה.

     

    נכון, יש בעיות ופוליטיקות, נשיאים ותוכניות,
    דמוגרפיה וכלכלה, משברים ואתגרים. יש היום ותמיד היו בעבר. כך כותב ב-1867 מרק טווין בספרו 'מסע תענוגות בארץ הקודש:"... אינני יודע אם יש דרך להמחיש לקורא עד כמה ירושלים קטנה...מראה העיר מוזר...העיר משופעת בחלכאות, בדלות, בסחי ובבלויי סחבות...". חלפו מאז 142 שנים. איפה הוא ואיפה אנחנו. איפה ירושלים שהוא ראה ואיפה ירושלים היום.

     

    עשינו דרך ארוכה באלפיים השנים האחרונות. ב"ה עומדות רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה. כמו בסוף מסע כומתה, כשברגליים כבר אין כוח, והגוף עייף - כולם יודעים שהנה, עוד קצת מאמץ, ונגיע.

     

    מרק טווין ושאר חוזי השחורות יהיו ארכיאולוגיה, וירושלים הארכיאולוגית תהיה הדבר הכי חי והכי רלוונטי.

     

    חג שמח ירושלים. יום טוב עם ישראל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כיבוש הכותל
    צילום: לע"מ
    המהדורה ההיסטורית
    מומלצים