שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    המרדף אחרי האושר והעושר
    אם אצל אריסטו האושר מתבטא בחיים על-פי המידות הטובות, ואצל התנא בן-זומא העשיר הוא האדם השמח בחלקו, הרי שבבסיס התפישה האמריקאית, העושר הוא זה שעושה את האדם למאושר. אוריאל אבולוף משרטט את ההתפתחות הרעיונית המודרנית, שהובילה את אמריקה אל מצבה הנוכחי ומצר על השתלטות הרעיון שהאושר האנושי הוא פועל יוצא של "החיים הטובים"

    אחד המיתוסים על גלגוליה של הכרזת העצמאות האמריקנית מספר, כי בטיוטה הראשונה של ההכרזה קבע תומס ג'פרסון כי שלוש הזכויות הטבעיות של בני האדם הן "חיים, חירות וחתירה לרכוש". בהצהרה הרשמית שוּנה הסיפא, ו"החתירה לאושר" תפסה את מקומה של "החתירה לרכוש".

     

    בדותה אולי, אבל מבחינה רעיונית אין הסיפור משולל יסוד. ככלות הכל, "האמנה החברתית" של ג'ון לוק, שממנה ינקה ההכרזה את חיותה הפילוסופית, מציבה את החיים ואת החירות והרכוש כמשולש זכויות אזרחי. תהיה אשר תהיה האמת ההיסטורית, להבנת ההווה והעתיד בארצות הברית חיוני לפענח את פשר הקשר שנרקם בין אושר לעושר, ואת מקום השניים בסולם הערכים שלנו.

     

    לפני כשנתיים יצא לאקרנים "המרדף לאושר", סרט חביב ודל תקציב (אך שובר קופות) המבוסס על ספר זיכרונות של כריסטופר גרדנר: איש עסקים שחור צעיר (בגילומו של ויל סמית') ניצב מול שברי השוקת הכלכלית של חייו, ונאבק להגשים את החלום האמריקני. כשהוא מובטל, כורע תחת נטל חובות עצום, חסר בית ומגדל את בנו לבדו, מנסה גרדנר לגבור על מועמדים אחרים ולזכות במשרת ברוקר בחברת ייעוץ והשקעות בבורסה של סן פרנסיסקו. כנגד כל הסיכויים ועם מעט מזל, קשרים וקסם אישי, החלום מתגשם. במציאות פתח גרדנר כעבור שש שנים חברה בורסאית פרטית, ולפני כשנתיים, במקביל ליציאת הסרט, מכר את חלקו בה בעסקה עתירת מיליונים. סוף טוב הכל טוב. אולי "לא קונים אושר בכסף", אבל אפשר שהוא עוזר, לפחות במסך הגדול.

     

    עלילת "המרדף לאושר" מתרחשת בימי המשבר הכלכלי של ראשית שנות ה-80. לאחר המהפכה באיראן והזינוק במחירי הנפט שקעה ארצות הברית במיתון בן שנתיים, שבמהלכו ירד התוצר הלאומי הגולמי והאבטלה חצתה את סף עשרת האחוזים. התור האינסופי בדרך לשער בית התמחוי, שבו עומדים כריס גרדנר ובנו, נדמה בעת יציאת הסרט לאקרנים כהד לעידן שחלף.

     

    לא רק גרדנר נחלץ מהמצר. תחת שרביטו של הנשיא רייגן, המשק האמריקני כולו ביצע תפנית, ובחסות דה-רגולציה שכללה הסרת פיקוח ממשלתי והפחתת מסים, האמיר התוצר הלאומי והאבטלה ירדה. קולות מבקריה של כלכלת רייגן נבלעו בשאון המולת וול סטריט. העמקת הפערים הכלכליים והזינוק בחוב הפדרלי הותירו רושם מועט על הבוחר האמריקאי, שב-1984העניק לנשיאו כהונה נוספת ברוב חסר תקדים. האיתות האלקטורלי הובן היטב. הנשיאים לבית בוש פסעו בנתיב שהתווה רייגן, וגם ביל – "זו הכלכלה, טמבל!" – קלינטון לא העז לסטות מהשביל המוזהב.

     

    עתה, בעין הסערה הכלכלית, המסקנה החומרית והלקח הערכי נראים לכאורה בהירים מתמיד. במישור החומרי אין לעולצים על נפילת וול סטריט אלא להקדים "אמרנו לכם" לתוכנית רגולציה, שתהפוך על פיה את משנתו של רייגן ותמיר אנרכו-קפיטליזם בסוציאל-דמוקרטיה מתונה המחויבת לשוק חופשי ולגלובליזציה מדודה. בנחישות וברגישות, הגרסה האמריקנית. המישור הערכי ילמדנו עתה שאם אושר ועושר הם בני המרה, רדיפת בצע היא התולדה, וזו, בתורה, תשחוק את שניהם עד דק. אם לא היום, אזי מחר.

     

    ככלל, הפולמוס הכלכלי בארצות הברית הנו משמעותי אבל לא מהפכני. בין היד הנעלמה של אדם סמית (1723-1790) לממשל הפעיל של ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946) לא פעורה תהום.

     

    למשל, האם צריך לצרוך? מחד גיסא, מבקריו החריפים של בוש מוקיעים אותו על קריאתו לַאמריקאים הלומי הטרור "לצאת ולעשות קניות" (אגב, אין עדות מוסמכת להצהרה מעין זו, אם כי בוש אכן הציע לאזרחים לנפוש ב"דיסני וורלד" שבפלורידה כמפגן של אמון בתעופה האמריקנית).

     

    מאידך גיסא, דווקא פרופסור פול קרוגמן, מראשי מבקריו של בוש וזוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2008, הבהיר באחרונה כי מה שהיה נכון לעבר – כלומר, יש לחסוך יותר ולצרוך פחות – איבד מתוקפו נוכח המשבר הכלכלי: האמריקנים המדירים את רגליהם מהחנויות רק מחמירים את המצב. דווקא עתה יש לצרוך יותר, ואף אין מנוס מהורדת מסים כדי להחיות את הצרכנות.

     

    מחשבון פיננסי לחשבון נפש ערכי

    הדיון במשמעות האושר, נחלתם עתיקת היומין של הפילוסופים, נעשה בהדרגה לשדה מחקר מדעי: "כלכלת האושר", שם רשמי. אבן הראשה למדע החדש הוא "פרדוקס אסטרלין". במאמר מ-1974 מצא ריצ'רד אסטרלין סתירה לכאורה בקשר בין אושר לעושר: בשעה שבכל מדינה ומדינה עשירים הם בממוצע מאושרים יותר מעניים, הרי שחברות עשירות אינן מאושרות יותר מחברות עניות (לפחות מעבר לרמת קיום סבירה). כך לכאורה, עושר מקדם את אושרם של פרטים, אך ברמה הקיבוצית אינו מסייע לאושרן של חברות שלמות. מדוע?

     

    אין תמימות-דעים. הסבר מרכזי אחד הוא יחסיות: לא עושר מוחלט הוא המחולל אושר, אלא עושר יחסי – זה לא שאנחנו מבקשים רכוש כשלעצמו, אנו רוצים שיהיה לנו יותר מלאחרים. לטענת חוקרים, עושר יחסי מניע פרטים, אך משפיע הרבה פחות על חברות, ולפיכך אין האחרונות נהנות מגאות רגשית בזמן צמיחה כלכלית.

     

    כך, למשל, למרות העלייה המתמשכת באיכות החיים, המתורגמת לגידול בתל"ג לנפש הרי שבשלושת העשורים האחרונים נותר בעינו שיעור האמריקנים המעידים על עצמם שהם מאושרים (או "שמחים מאוד") – מעט פחות משליש.

     

    היחסיות של העושר כרוכה בממצא מעניין נוסף: לאחר תנודה חדה בעושרם נוטים פרטים לשוב לרמת האושר הקודמת שלהם. ההסבר, מציעים מחקרים, נעוץ ביכולת ההסתגלות המהירה שלנו לטוב ולרע.

     

    האדם המודרני חי על "הליכון הדוניסטי": החתירה לאושר היא תנועה בעמידה, פועל יוצא של יכולת הפרט להתעשר ברמה שאינה נופלת מזו של עמיתיו. ככל שיש לנו יותר, אנו רוצים עוד יותר. אנו יכולים להחיש את קצב ההליכון, להזיע ולנוע, אך שביעות רצוננו בעינה תעמוד. כך גם ביחס למתעשרים בן לילה: הזוכים בלוטו מדווחים בדרך כלל על גאות מהירה באושרם בחודשים שלאחר הזכייה, אך כעבור פחות משנה צונחת שביעות הרצון לרמתה הקודמת. המבקשים אושר לטווח ארוך, טוענים חוקרים, ימצאו אותו בקרב משפחה וחברים, פעילות גופנית וגנים הולמים (ויש הגורסים, גם באמונה דתית) – ואלה אינם מחייבים ממון רב.

     

    שני ההסברים מותירים את הקפיטליזם נכלם. רדיפת הרכוש היא אכזרית במקרה הרע וסרת טעם במקרה הטוב. עקרון היחסיות מתנה את אושרם של המעטים באומללותם של הרבים, ועקרון ההסתגלות מלמד כי המשוואה עושר=אושר חסרת תוחלת.

     

    אך דומה כי גם לסוציאליזם אין סיבה לעלוץ. ככלות הכול, צמצום הפערים הכלכליים, בין השאר באמצעות מסים גבוהים, ישלול גם מהמעטים את האושר הנובע מסבלם של הרבים; ונטישת הליכון הממון אולי לא תעלה או תוריד את מפלס האושר של ההולכים, אבל עשויה לגרוע מכושרם ומכישוריהם ומהפיתוח הכלכלי הנלווה להם.

     

    זאת ועוד, טען באחרונה החוקר ארתור בּרוּקס בספריו רבי המכר "למי באמת אכפת: שמרנות מלאת חמלה" Who Really Cares: The Surprising Truth about Compassionate Conservatism ו"אושר לאומי גולמי: מדוע האושר חשוב לאמריקה וכיצד נשיג עוד יותר ממנו" (Gross National Happiness: Why Happiness Matters for America--and How We Can Get More of I) גם אם צבירת הון וצרכנות פרטית אינן מתכון לאושר, קל וחומר שהוצאה ממשלתית אינה המתכון לו, ועלייתה דווקא מפחיתה את רמת האושר בציבור.

     

    התעלומה, מכל מקום, בעינה עומדת: אם התעשרות כשלעצמה אינה מסבה אושר, מדוע עשירים מאושרים יותר? הצלחה, לדברי ברוקס, היא המפתח לאושר, ועושר – צבירת כסף – הוא מדד להשגתה. "האושר אינו טמון בבעלות על כסף", אמר הנשיא רוזוולט "הוא טמון בשמחת ההישג, בריגוש הנובע ממאמץ יצירתי".

     

    ההבדל בין ההצלחה של ברוקס להישגיות היצירתית של אבי הניוּ דיל הוא אולי סמנטי, אך תהיה כוונתו של רוזוולט אשר תהיה, ברי כי עבור ברוקס הצלחה היא מעל לכל חומרית: "העובדה שכסף אינו קונה אושר אינה כתב אישום כנגד הקפיטליזם. נהפוך הוא, הקפיטליזם הוא השיטה הטובה ביותר המאפשרת לאנשים להצליח כלכלית בכוחות עצמם – והצלחה היא המסבה אושר. קפיטליזם הגון הוא המפתח לאושר הלאומי הגולמי שלנו, ועלינו להגן עליו בתוקף".

     

    ברוקס אינו לבד. כתב ההגנה על הקפיטליזם האמריקני זכה באחרונה לתגבורת מרשימה הקוראת תיגר על אבן הראשה של מדע האושר שחג סביב ההכנסה השנתית. באביב 2008 יצאו שני חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה ובפיהם בשורה – "פרדוקס אסטרלין" לא היה ולא נברא (Betsey Stevenson and Justin Wolfers, Economic Growth and Subjective Well-Being: Reassessing the Easterlin Paradox). קריאה מתוקנת ומעודכנת של נתוני העושר והאושר מלמדת כי הזיקה בין עושר ואושר היא ישירה ומכרעת ברמת הפרט והכלל כאחד: עשירים מאושרים יותר מעניים; מדינות עשירות מאושרות יותר מעניות; ככל שמדינות מתעשרות יותר כן הן נעשות מאושרות יותר.

     

    לדברי השניים, למשוואה עושר=אושר אין נקודת רוויה. המדינות המאושרות אינן זהות; יש מאושרות יותר, והן גם עשירות יותר. המסקנה ברורה: גם מדינות שהגיעו לרמת מחיה גבוהה יחסית יקדמו את אושרן באמצעות צבירת רכוש נוספת (ודוק, לא על ידי צמצום פערים כלכליים).

     

    הפולמוס סביב האושר נותר בעינו ואף צובר תאוצה. הוא חג בדרך כלל סביב הזיקה בין אושר ועושר; האם עושר מחולל אושר (או שלא). מענה אפשרי הוא היפוכה של המשוואה, וכך גורסים ריבוא ריבואות ספרי "עזרה עצמית" המלמדים כי באמצעות התחברות אל האושר הפנימי תצלח ידנו בתחום החומרי, מעין גלגול פוסט מודרני לאתוס הפרוטסטנטי-קפיטליסטי א-לה מקס וֶבֶּר. אם רק נלמד לראות את הטוב, ולהיות שמחים, נוכל גם להרבות נכסים. ודומה, אגב, שאין זו טענה משוללת יסוד שהרי נאמר לנו ש"כשאתה מחייך, העולם מחייך אליך".

     

    אושרו של היחיד

    בעידן הטרום מודרני יצא שמעון בן זומא נגד המשוואה עושר=אושר. בעקבות "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהילים קכ"ח 2) תהה התנא "איזהו עשיר?" והשיב: "השמח בחלקו". השמחה אינה אפוא מפתח להתעשרות, אלא מכוונת אל החומר שבנמצא, ומבקשת לראות בו בסיס גשמי לצמיחת הרוח.

     

    ואולם גם אלו הסבורים כי לאושר דרוש הון וגם אלו הסבורים כי האושר מגיע ממקורות אחרים, מוסריים או רוחניים מקבלים את ההנחה שאושר הוא סמן של ה"טוב" ואולי הוא-הוא ה"טוב" עצמו.

     

    האתיקה האריסטוטלית מזהה את האושר (eudaimonia) כתכליתה העליונה של נפש האדם, פסיעה פעילה בשביל הזהב של המידות הטובות. ולפיכך, האדם המאושר הוא גם בעל המעלות. ואילו עבור התיאולוג תומס אַקווינַס (1225- 1274) האושר, חזון גן העדן הנשגב של האל עם מות האדם (beatific vision), הוא יעד חייו של האחרון. הם ואחרים חלוקים על טיבו של האושר - אם גשמי הוא או רוחני, אם של העולם הזה או הבא, אם ניתן להשגה מלאה או רק להתקרבות מדודה - אך על ערכו המכריע מעטים מערערים.

     

    לכאורה, פני הדברים אינם שונים ממש בעידן המודרני, ותפישת האושר כתכלית מוסרית עליונה נותרה בעינה. עם זאת, כפועל יוצא של עידן הנאורות במאות ה-17 וה-18 הושם דגש חזק יותר במאמצי היחיד להשיג את אושרו שלו, שהפך בתוך כך דמוי קניין. ב- Happiness: A History, מחקרו על ההיסטוריה של האושר, קובע דרין מֶקמהוֹן כי רק אז, לראשונה, "החלו גברים ונשים רבים להתוודע לרעיון החדשני שהם עשויים להיות מאושרים – שהם צריכים להיות מאושרים – בחיים האלה". אז לראשונה גם נסתמנה דרך הכלכלה לגביע האושר הקדוש, והקפיטליזם נטען במשמעות מוסרית חילונית. את הנתיב שרטטה פילוסופיה חדשה.

     

    היה זה הפילוסוף האנגלי ג'רמי בֶּנתַם (1748-1832) שטבע ותבע את "עקרון האושר המרבי". בשנת 1789, בזמן שמהפכנים צרפתים תבעו "חופש, שוויון ואחווה", התפרסם חיבורו "עקרונות המוסר והמשפט" ובו הצדיק שורה של רפורמות פוליטיות וכלכליות כשהוא נסמך על פילוסופיה תועלתנית (utilitarianism), שבליבה תפישת האושר כתמצית הטוב.

     

    "הטבע מינה שני אדונים לממשל האנושות, כאב ועונג. הם לבדם מורים מה עלינו לעשות, וקובעים מה נעשה בסופו של דבר". למען הסר ספק הציע בנתם את "החשבון ההדוניסטי", כימות הצדק שבמעשה מסוים באמצעות שקלול העונג והסבל הצפויים כתוצאה ממנו. העצמת העונג וצמצום הכאב היו בתוך כך לציווי-על, אושר-אושר תרדוף. משנתו של בנתם הקנתה לקפיטליזם, שהיה בעת ההיא בחיתוליו, מצע רעיוני הולם.

     

    "הקפיטליזם של סמית נחטף על ידי הפילוסופיה התועלתנית של בנתם", כותב ריימונד בייקר ב-Capitalism's Achilles Heel. "הפילוסופיה התועלתנית מצאה בקפיטליזם שיטה המיועדת למיקסום רווחים. הקפיטליזם מצא בתועלתנות פילוסופיה המרשה הקרבה בררנית למען טובת הכלל כי המטרה מקדשת את האמצעים".

     

    אך הפילוסופיה התועלתנית עמוקה יותר מגישת אביה-מולידה. עבור ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) האושר הוא עדיין מניע מוסרי ראשון במעלה, אך אינו תענוג בר-כימות ותו-לא. האושר של מיל חובק גם את גישתו של אריסטו: הנאות רגש וגוף אינן זרות לאושר, אך האחרון מקיף גם את מכלול המידות והמעשים וההנאות הרוחניות שבחיים, ויש להבחין בינו לבין סיפוק חושני.

     

    מיל טען כי "מוטב להיות בן אנוש נטול סיפוק מאשר חזיר מסופק; מוטב סוקרטס לא מרוצה משוטה שבע רצון". בניגוד לבנתם, התועלתנות הפילוסופית של מיל אינה נייטרלית מבחינה ערכית, ולפיכך אולי נוחה פחות לאימוץ קפיטליסטי.

     

    בין האתיקה הקאנטיאנית, המדגישה את הערך הראוי כשלעצמו, בלא קשר לתכליתו, לבין המוסר של בנתם, ביקש מיל לפלס נתיב ביניים, אך הדגש ב"רצוי", ופענוחו כאושר, בעינו נותר. "האדם אינו חותר לאושר; רק האנגלי עושה זאת", סנט ניטשה, אך תועלתנות האושר לא הותירה את חותמה באנשי האי הבריטי לבדו, והיגרה בהצלחה גם אל מעבר לים. הסיבה עולה ממכתם אחר של הפילוסוף הגרמני: "אם יש לנו את ה’למה' של חיינו, נתמודד עם כמעט כל 'כיצד'". האם ה"למה" של האדם המודרני הוא אושרו?

     

    האבות המייסדים של ארצות הברית השיבו בחיוב, ובחרו באושר כקודקוד סתום משמעות במשולש זכויות היסוד. המדינה מציידת את אזרחיה בביטחון (חיים), שאותו יוכלו להקדיש באמצעות שלל חירויות לרדיפה אחר הזכות השלישית – האושר.

     

    או שמא אין זו זכות אלא חובה, חובה שאינה נאכפת על פי חוק, אלא שעל המסרבים למלאה להאשים אך ורק את עצמם, ולשאת באחריות לגורלם. זהו מצע האפלואנזה (Affluenza), תרבות צריכה המונית המקדשת את מרכז הקניות כמוקד "החיים הטובים", היכל שבשעריו באים הראויים, בעלי הדמים. במובן זה סייעה משוואת עושר=אושר לכרוך בין הפרט לכלל באופן חדשני.

     

    מקדשי שפע היו לאתרים המקנים תחושה של שייכות מופרטת, מקום שבו פרטים הנאבקים על הצלחתם החומרית יכולים להתכנס ולפעול בנפרד וכאחד. נדמה כאילו בין המהפכה האמריקנית למהפכה הצרפתית תפשה את מקום האחווה החברתית, החוויה הצרכנית. כך עוּותה והותמרה "ההסתמכות העצמית" של רלף וולדו אמרסון, והלוז הרוחני (האנטי-קונפורמיסיטי) שלה הופקע לטובת אחריות חומרית אישית (וחמלתם של נדבנים).

     

    "לאיש לא אכפת מהחיים האישיים שלך, וזה לא עניינם", השיב באחרונה כריס גרדנר לשאלה מדוע לא סיפר למנהליו על מצוקותיו. "אתה נמצא שם כדי לעבוד, ואף אחד לא רוצה לשמוע על הבלגן האישי שלך. לכל אחד יש את הצרות שלו".

     

    גרדנר, וכמוהו אמריקנים רבים אחרים, יחרו-יחזיקו אחרי הלל הזקן, "אם אין אני לי מי לי". הלוואי שיסכיתו גם להמשך דבריו: "וכשאני לעצמי מה אני; ואם לא עכשיו אימתַי".

     

    ד"ר אוריאל אבולוף מלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון. המאמר פורסם ב"ארץ אחרת", גיליון 48 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כסף. ערובה לאושר?
    צילום: jupiter
    אושר אושר תרדוף
    צילום: Index Open
    המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת"
    מומלצים