נערות גומי

חם. לא רק במזג האוויר. טמפרטורות גבוהות נמדדות ברבים מהאלבומים הישראלים החדשים, חלקם אלבומי בכורה. שימו לב לכמות הכוכבים בביקורות האחרונות. בקצב הזה, עוד מעט המדחום יתפוצץ.

הנה "נערות ריינס" – הלהקה ואלבומה הראשון הנושא את שמה. השם שלהם אולי עלול לאכזב את המצפים לקולות נשיים: אין אף נערה בלהקה הגברית המתומצתת הזאת, מלבד בקולות הרקע היפים. המינימליסטיוּת העקרונית שלהם לא נמצאת בצליל, שהוא דווקא עשיר, אלא בהרכב, שבניגוד למסקנות האוזניים, כולל רק שלושה אנשים: ניר וטשטיין המתופף, גיא גולדשטיין הבסיסט ובעיקר רועי פרייליך, שמאייש באופן מרהיב את עמדת הסולן, הגיטריסט, הבסיסט הנוסף וגם כותב השירים. איזו נוכחות יש לו. קול כריזמתי גם כשהוא גלוי וגם כשמתחפש, לבוש באנרגיות עזות ומדבקות, עם ברק של חותם אישי.

נערות ריינס (פרייליך מימין). התשוקה נשמעת מצוין (צילום: אסף עברון)

הסגנון הוא רוק חם מזג, אבל משתעשע, כלומר מוקפד בלחנים, בעיבודים ובביצוע ולעומת זאת קליל בטקסטים. המילים של "נערות ריינס" הן בסך הכל מרצפות עם ציורים מצחיקים על רחבת ריקודים (לטיניים, כפי שמתברר בשיר "סמבה"). מה כבר אפשר לחדש בתיאורים של אהבה - שְמחה ועצובה? אחת מהטקטיקות להתמודד עם נדושות הנושא היא לכתוב שירים עם שמות כמו "אם מישהו צריך להתקשר זו את" ו"תכבי את הטלוויזיה".

הלחנים (של פרייליך), ההפקה והעיבודים (של כל הלהקה), מעידים על המוזיקליות העמוקה שלהם, שמצילה אותם מלהיות סתם להקת דאחקות. העניין הוא שבניגוד ללהקות כמו "אינפקציה" בזמנה, או "ביט 69", המילים של הריינסים לא מספיק דביליות. "אנחנו לא יפים מספיק כדי להיות כל כך טיפשים", הם שרים בשיר "יום ראשון", שראוי להיות להיט קיץ ענק, ומאפשרים לאפלולית מקפיאה, ובו זמנית מצחיקה, לבצבץ מתוך הלהט הילדותי: "אולי מחר תתעוררי וכל מי שלא אוהב אותך ימות".

ולמרות שמגוחך לערער על הלגיטימיות של הרוק ההיתולי של הריינסים, בכל זאת מותר לתהות איך הם היו נשמעים עם מילים שהולמות את נגינתם האיכותית ובלי שום פער בינן לבין הלחנים. "אני רוצה להישאר רעב", שר פרייליך והוא אכן נשמע רעב, טרי ולגמרי לא בוסרי. האתגר של "בנות ריינס" הוא להזין את עצמם באופן שישאיר אותם רעבים גם באלבומיהם הבאים.

נערות ריינס, "נערות ריינס", "לבונטין 7"