הגוש שעיצבתי הפך לגוף אלוהי של אשה
מאסתי בבנות העולם, אבל יותר מכל - מאסתי בבדידות. אז החלטתי לפסל אשה יפהפיה, ובלילות הייתי מלטף ומדמיין שהיתה בת אדם אמיתית, כזו שהיתה שם בשבילי ורק אני יכולתי להבין. אהבתי אותה מפני שהיא לא יכולה לברוח ממני
מאסתי בבנות העולם, אבל יותר מכל - מאסתי בבדידות. כאבה לי עצם הידיעה שאין באפשרותי לקיים קשר רגיל. משהו בי או בעולם לא תקין. דבר אינו מתאים כמו כפפה ליד, גם לא כמו כפפה לא נוחה, הוא פשוט לא בצורה של כף יד. ולי, אין דבר חוץ מאשר כפות ידיים שעובדות, מפנות דרך, תומכות מעצבות ומפסלות כל פרט קטן בחיים שלי.
יותר מכל אהבתי לפסל. גוש החימר שעיצבתי הפך לגוף אלוהי של אשה, שתחת תנועה סיבובית התעצבו חמוקי גופה, ולאט לאט, בלילות, קיבלה גם פנים ומין הבעה אטומה, כמו שיכולה להיות רק לבובה.
פיסלתיה למופת, ובתוך כשלושה שבועות עמד בכניסת ביתי פסל בגובה אדם של אשה יפהפיה. הלבשתיה בבגדי אינדיאנית. בתפישה האמנותית שלי לא יכולתי לתאר בובת אשה כה יפה מחימר שתלבש בגד אחר. ואולי כי הנשים האינדיאניות נתפשות אצלי בראש כסוג של פסל חימר.
נקשרתי אליה. בלילות, לפני שכבה האור בביתי, הייתי עומד מולה, מתבונן, קצת מלטף ומדמיין שהיא בת אדם אמיתית, עם נפש. כזו שהיתה שם בשבילי בדממת נאמנות, כזו שרק אני יכולתי להבין. אהבתי אותה מפני שהיא לא יכולה לברוח ממני.
הייתי מדבר אליה, אבל היא אף פעם לא ענתה
עם הזמן מצאתי עצמי בוהה בה יותר ויותר, מוכן להישבע שמשהו אמיתי בהבעת עיניה, מוכן להישבע שלפעמים יכולתי לראותה בזווית העין זזה. לפעמים דמיינתי שאני שומע את בטנה מקרקרת ברעב, ולעיתים רחוקות אפילו הייתי מכין לה לאכול, מניח על ידה מזון בצלחת ומאמין שהיא ניזונה מריח המזון.
הקרקורים פסקו כשהייתי עושה זאת, ולכן ככל שעבר הזמן מצאתי את עצמי מכין עבור פסל החימר שלי ארוחת בוקר צהריים וערב. הייתי מדבר אליה, אבל היא אף פעם לא היתה עונה. הייתי מספר לה על מה שהיה קורה לי במהלך היום, ותגובתה האילמת תמיד היתה שם בשבילי.
חשבתי שאילו היתה בת אדם אמיתית בוודאי היתה בורחת ממני גם היא, כמו כולן. יש בי משהו דכאוני שמרחיק ממני אנשים, ואני מודע לו. אבל כזה אני, ובובת החימר שלי יודעת שאין עוד דרך לשנות אותי. היא מקבלת אותי כמו שאני; אין לה שום ברירה אחרת.
הקשר ביני לבין העצם הדומם שיצרתי במו ידיי, יצור פסיבי שמעבר לבהייה ביישנית מטה לא עשה דבר מעולם, התהדק. הרגשתי שהיא כבר מכירה אותי מספיק טוב. היא מקבלת אותי כמו שאני, ואולי בשלב הזה של הקשר הבינה שלמרות החסרונות שלי, יש לי יתרונות רבים.
לפתע הרגשתי זרועות חמות עוטפות את גבי
אני דואג לה. מכסה את גופה כשאני הולך לישון, צובע את עורה, מטפח את השיער שהדבקתי לראשה. לא אשכח את הרגע שחיבקתי אותה בראשונה. הקיפאון והקור, כמו גם תחושת הבדידות, היכו בי בעוצמה, והרגשתי שגם חיבוק קר מבובת חימר יהיה נחמת עולם. חיבקתי אותה כשדמעות בעיניי, ולפתע הרגשתי זרועות חמות עוטפות את גבי, ואת ראשה נשען על ראשי. הבובה התעוררה לחיים.
התבוננתי בה מבעד לדמעות, בעיניה השחורות העמוקות, בשיערה. היא ליטפה את לחיי ואמרה "די...עכשיו אני כאן, כשם שיצרת אותי במו ידיך, כשם שנתת לי חיים, אוהב אותך לעולמי עד, אהיה בשבילך כאן לנצח. לעולם לא תהיה עוד לבד".
ואני, אני לא הקדשתי רגע למחשבה שקורה כאן דבר מטורף לחלוטין. איך יכול להיות שדבר דומם שאני עשיתי מתעורר לחיים? ממתי הנחמה נמצאת בדבר שבראתי אני?
סיוון, זה השם שבחרתי לה, התעוררה לחיים באותו הלילה והיתה להוטה להכיר את העולם עליו אני מדבר כל הזמן. לקח זמן רב ללמדה לבצע פעולות אלמנטריות כמו צחצוח שיניים, להתלבש ואפילו לקשור שרוכים לבדה, אבל היא היתה נחושה בדעתה להכיר את המקום שגורם לאהובה את תחושת הניכור והבדידות.
הרגשתי שאני מגדל אותה. לא היה באפשרותי לעשות צעד מבלי שהיא תהיה שם. הסכמתי לתת לה את הכל. כיצד ניתן להתנהג אחרת עם דבר שיצרתי? לימדתי אותה את כל מה שצריך לדעת כדי להסתדר בעולם. הכרתי לה אנשים רבים כדי שלא תהיה בודדה. וכשהשנים עברו והיא הרחיבה אופקיה ולמדה עוד ועוד, ההתרחשות נראתה לי טבעית לחלוטין. נשבעתי שכשם שהיא עמדה שם בדומיה ותמכה בי, אף שלא היתה מסוגלת להניד עפעף, אתן לה את ההזדמנות לחיים הוגנים בעולם הזה.
החוג החברתי שלה רק התרחב
סיוון באמת הצליחה. היא התפתחה והפכה לבן אדם מן השורה. מצאה את מקומה בעולם, והחוג החברתי שלה רק התרחב, כמו גם ההתעניינות שלה בדברים רבים, העשייה המרובה שלה וההתקדמות שלה בעבודתה.
המחשבה שבובת החימר שיצרתי מצאה את מקומה בעולמי שלי, בעוד אני טרם מצאתי אותו, היתה בלתי נסבלת מבחינתי. כבר לא פירגנתי לה. כשהיתה יוצאת ואני הייתי נשאר לבד, תחושת הבדידות הנוראית היתה תוקפת שוב ושוב. כשלא היה לה זמן עבורי העלבון היה צורב ומחניק. כיצד יכול להיות שדבר כה פשוט כמוה מסתדר יותר טוב מדבר כה מתוחכם כמוני?
פניי היו שטופות דמע כשנכנסה הביתה. היא רצה אלי מהר ושאלה מה קרה, מנסה להוציא ממני פרטים. היא חיבקה אותי חיבוק חם וחזק, ראשה נשען על ראשי, ולאט לאט הרגשתי את גבי מתקשה. זרועותיי התאבנו ולא יכולתי להזיזן. לא הצלחתי למצמץ. ניסיתי לשאול מה קורה, אבל שפתיי לא נעו. התבוננתי בה דומם לחלוטין, כפסל חימר, כשהיא מחייכת אלי וצלחת מזון שלעולם לא אוכל להגיע אליה מונחת על הרצפה לידי.
סיוון כיסתה אותי והלכה לישון.
