כמו עלי בבא בפתח המערה

להוציא לאור סיפורים קצרים? הרימו גבה כמה מעמיתי הספרותיים והפחות ספרותיים כשהתחלתי להוציא את כתב העת "מסמרים". את בטוחה שיש מי שיקרא את זה? אם לשפוט על פי סדר היום המוכתב על ידי ההוצאות הגדולות - לא כל כך.

בתחילת שנות ה-2000 עוד יצאו לאור כמה קובצי סיפורים קצרים, אבל מאז נראה שהמחוז הזה הולך ומידלדל מיושביו.

ובכל זאת, עדיין יש לי אמונה גדולה בכוחו של הסיפור הקצר, זה שחוקרי הספרות אומרים שהוא נקרא בישיבה אחת או במילים אחרות - בצ'יק צ'ק.

אז מה יש בו בסיפור הקצר? בראש ובראשונה, חוסר המחויבות: הסיפור הקצר הוא סטוץ ספרותי – באתי, קראתי, אהבתי ולפעמים - גם לא אהבתי. הרומן דורש המון תשומת לב רגשית, המון זמן, היכרות עם הגיבורים ומעקב אחרי פיתולי העלילה. בעולם הקליפי שבו אנו חיים, לא תמיד יש זמן וסבלנות לכל התסבוכת הזאת.

האם הסיפור הקצר עומד לעבור מהעולם? אם תשאלו אותי ועוד הרבה מעריצים נלהבים של הז'אנר הצעיר והשובב הזה,  אז התשובה היא בהחלט לא. ולחיזוק העמדה ישנם תמיד גדולי הקלסיקונים של כל הזמנים, שפצחו בקריירות ספרותיות מפוארות בקובץ של סיפורים קצרים. גי דה מופסאן, לב טולסטוי, ניקולאי גוגול, אנטון צ'כוב, א"ב יהושע ועמוס עוז ועוד רבים אחרים חשו לא בכדי שיש משהו בסיפורים קצרים.

ברור שלא מדובר ביצירת בוסר, אלא להפך, באיזה נקטר מרוכז, שנמצא דווקא במוחותיהם של צעירים והוא שמאפשר את כתיבת הסיפור הקצר, שדורש, הבה נודה בזאת, ניצוץ של גאונות, ששום אורך רוח פילוסופי שמתאים לכתיבת רומנים לא ימלא את מקומו.

יהלום מרוכז

ועל כן, בניגוד למה שמקובל לחשוב, כאילו הסיפור הקצר הוא מין חצר אחורית שבה מתאמנים הסופרים לקראת משימת חייהם האמיתית, הלוא היא כתיבת הרומן, אני מאמינה שהסיפור הקצר הוא הדבר עצמו; ממדיו הצנועים הופכים אותו ליהלום מרוכז, וככזה הוא צריך להיות בעל תנופה הוריקאנית שלא מגמגמת לרגע, כזאת שתסחוף את הקורא, שתרגש אותו, שתביא אותו לשיא ולפורקן.

וכל זה בכמה? באלף מילה, באלפיים? בחמשת אלפים? זה באמת לא הרבה, אבל דברים טובים באים במנות קטנות ובקצב משובח. סיפור קצר הוא על כן לא רק יצירת פרוזה: אם אין לו קצב, כזה שגורם לך לתופף אותו על השולחן בזמן שאתה קורא - חסר בו משהו בסיסי.

ג'ורג' ברנרד שו אמר פעם שהאופנה היא דבר מכוער כל כך שאין ברירה אלא להחליף אותה ארבע פעמים בשנה. ציניקנים להוטים פחות אולי יגידו שהחיפוש אחרי היופי מכריח אותך לשמור על מתח גבוה וגם על גיוון, ופרסומם של כארבעים סיפורים בארבעה גיליונות בשנה מאפשר שפע רב משני המצרכים הללו. המון סיפורים נשלחים למערכת מדי יום ביומו, ואפילו היוצר הפורה ביותר והמקורי ביותר לא היה מצליח להציג אסופה ססגונית כל כך.

כמו מפעל אריגה

בכל פעם שיוצא גיליון חדש של "מסמרים" אני חשה כמו מעצב אופנה שמציג את הקולקציה שלו, אלא שאם

להיצמד לדימוי הזה ולדייק אותו, הרי שהאורגים, הגוזרים והתופרים הם הכותבים שלנו, ואנחנו, אנשי המערכת וההוצאה לאור, בוחרים את השלל, מגהצים אותו ומציגים אותו לקהל הקוראים.

לפעמים אני נשאלת מהו הדבר שאנחנו מחפשים ביצירה ספרותית, והתשובה הראשונה והאחרונה היא שאנחנו מחפשים סיפור, כזה שנרצה להמשיך לקרוא אותו, כזה שגורל גיבוריו יעסיק אותנו ושאם אפשר, נצא לחפש אותם ברחוב כשנסיים לקרוא אותו. בכל אופן, ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני אוחזת גיליון חדש של "מסמרים" שווה כל רגע: כך הרגיש עלי בבא בפתח מערת האוצרות של השודדים.

נועה גלר דנציגר היא מו"לית כתב העת "מסמרים", גיליון מס' 11 שלו בנושא "אירוטיקה" ראה אור לאחרונה