שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסופר שחלם על מעילים
    היום לפני מאתיים שנה נולד במחוז פולאטבה שבאוקראינה אף ארוך ואנין במיוחד - אפו של ניקולאי גוגול. רועי חן מביא בקצרה את סיפורו של גאון מיוסר שמאדרתו יצאה כל הספרות הרוסית

    ניקולאי גוגול - 01.04.1809 - 04.03.1852

     

    היום, לפני מאתיים שנה, במחוז פולטאבה שבאוקראינה נולד אף. יש לשער שהיה זה אף כפתורי, כמו אפם של רוב התינוקות, אבל זה הקטן – ארוך יהיה ובעל חוש אנין במיוחד. אף זה עוד יסב לבעליו צרות, אך גם יהווה עבורו מקור השראה ו"יגלה ריחות חדשים בספרות", כפי שכתב ולדימיר נבוקוב. מסביב לאף צמח פרצוף - פרצופו של ניקולאי גוגול, העתיד להיות הסופר הדגול אשר מאדרתו, כמאמר הפתגם, יצאה כל הספרות הרוסית.

     

    היה זה ילד חולני ובעל חיבה מוגזמת למתוקים ולאגדות עַם. בגיל חמש, כשראשו מוצף שדי יער, שדוני בית, רוחות ילדים מתים וביצות מכושפות, זכה ניקולאי הקטן להתגלות שטנית משלו: חתול המפיק אור מעיניו ילל על סף ביתו. הילד רדף אחרי החתול-השד ודחק אותו לנהר. רק אז, כשהחתול הביע אותות מצוקה, השתכנע הילד שהשד נטש את החיה וזעק בבכי לאביו, שהספיק להציל את החתול מטביעה.


    קברו של גוגול, האף הגדול של הספרות הרוסית (צילום: רועי חן)

     

    האב, וסילי, היה בעל אחוזה שהשתעשע בכתיבת קומדיות באוקראינית לתיאטרון הביתי. האם מריה היתה צאצאית קוזאקים אוקראינים. ועם זאת נחשב גוגול סופר רוסי. כמובן, הוא כתב ברוסית, שכן ידע כי מרכז הספרות הרוסית בתחילת המאה ה-19 נמצא במקום בו נמצא המשורר אלכסנדר פושקין, כלומר, בפטרבורג, או לכל הפחות במוסקבה.

     

    אבל גם כסופר כותב רוסית, שאב גוגול רבות מפולקלור אוקראיני, עממי, עתיר אירועים מחיי הכפר. גוגול הוא גם אחד הראשונים בספרות הרוסית לתאר ארוחות עממיות בעושר מעורר תיאבון.

     

    פתח את הארוחות בקינוח וסיים במתאבן

    בגיל שש עשרה, שנה לאחר מות אביו, כתב וביים גוגול מחזות היתוליים ב"ליצאון" בו למד. מספרים כי היה שחקן נהדר, בעיקר בתפקידי נשים ומטורפים; קצף היה עולה שפתיו, קצף של ממש! כמו כן, מעידים מכריו כי נשבע להם שנולד עם קיבה הפוכה, פשוטו כמשמעו - תופעה רפואית משונה שכזו. האם פירוש הדבר שפתח את הארוחות בקינוח וסיים במתאבן?

     

    בגיל עשרים פרסם פואמה שלא התקבלה יפה. אז הוא אסף את כל העותקים שעלה בידו למצוא והעלה אותם באש. הוא ברח לגרמניה אבל חזר במהרה, ושנתיים לאחר מכן פרסם בשם בדוי את קובץ הסיפורים האוקראיניים "ערבים בחווה ליד דיקאנקה". כולם רצו להכיר את המחבר. פושקין, אבי השירה הרוסית, שיבח את היצירה. לגוגול הוכן כס של כבוד בטרקלין הספרותי דאז, אך הוא המשיך להפתיע ושינה סגנונות.

     


    פסלו של ניקולאי גוגול בחלקת הקבר (צילום: רועי חן)

     

    ה"סיפורים הפטרבורגיים" פתחו את הדלת לגיבורים שטרם נראו בספרות הרוסית: פקיד עלוב שאבד לו אפו, אחר שרומם, הושפל ומת אך רוחו שבה לנקום את נקמתו; אנשים קטנים ומפורטים בסגנון כתיבה ריאליסטי הגולש לפארסה, בשפה עשירה ועסיסית גם יחד. למעשה, גוגול אחראי לא מעט למיתולוגיזציה של פטרבורג כעיר רפאים, כעיר שבה לעצמים חיים משל עצמם והגורל מתעתע באדם. זה הוא אשר סלל דרך לרבים שבאו אחריו כמו פיודור דוסטוייבסקי, מיכאל בולגקוב או סופר האבסורד הרוסי דניאל חארמס.

     

    כשחיפש עלילות (ופרנסה) העניק לו פושקין את הרעיון לכתיבת המחזה שהפך לשם דבר "רביזור". סיפורו של חלסטקוב העני שתושבי עיירה נידחת רואים בו בטעות מפקח מטעם השלטון. הצנזורה אסרה על היצירה הסאטירית החריפה, אך הצאר ניקולאי ה-1 ביקש שיקריאו לו בקול את המחזה - ואישר.

     

    בהצגת הבכורה בתיאטרון "אלכסנדרינסקי" נכח הצאר ואמר בתגובה: "איזה מחזה! כולם חטפו פה – ואני יותר מכולם". גוגול, לעומתו, התרעם על הדרך בה פירש התיאטרון את יצירתו וזמן מה לאחר מכן עזב לאירופה, בלי להיפרד מהקרובים, אף לא מפושקין, אשר ימות בדו-קרב בעת שגוגול ישהה באיטליה.

     

    הפאזה הדתית

    גוגול השתקע ברומא, זלל ספגטי בקפה גְרֶקוֹ וכתב את רומן המופת שלו "הנפשות המתות". לקראת סוף חייו, בעת כתיבת חלקו השני של "נפשות מתות", התעצם קשרו של גוגול לדת והוא החל לוקה בהתקפים עזים. הוא האמין ביעודו הנבואי וסבר כי נפשו טמאה. זה גרם לו להסתגף. בשלב מסוים, על אף הסיכון הבריאותי, החליט לעלות כצליין לירושלים.

     

    בשובו מהמסע לטיהור הנפש הכריז כי לא רק שלא טוהר – אלא הבין עד תום עד כמה נשמתו נשמת חוטא היא. מתוך יסורים גדולים שרף גוגול את כתב היד האחרון עליו עמל, ממש כפי שהשמיד בזמנו את הפואמה הראשונה שלו. עשרה ימים לאחר מכן, נפטר.

     

    האגדה מספרת שלא נפטר, אלא שקע בתרדמה, שכן כאשר פתחו את הקבר כדי להעביר את עצמותיו למנזר נובודביץ' במוסקבה, גילו כי גוף המת התהפך בקברו. לרעיון זה מתאימות השורות החותמות את "האף", סיפורו הנודע של גוגול: "מקרים שכאלה קורים בעולם, לעתים רחוקות – אבל קורים".

     

    אשתקד, הזדמנתי ליריד הספרים הגדול ב"קייב" וב"לבוב" וחזיתי בחגיגת תחיית השפה האוקראינית. משוררים צעירים מוצאים את עצמאותם בהיפרדם מהרוסית, ומחדשים מלים ורעיונות בשפה המתעוררת לחיים. בגנים, בבתי הספר, ברחובות ובתקשורת מדברים אוקראינית. לא יכולתי שלא להשוות את השיחות והויכוחים לסערת הרגשות שליוותה את תחיית העברית.

     

    על כוסית של וודקת-דבש שמעתי על הגבול החד המבדיל בין סופרים רוסיים (שלהם) לאוקראיניים (שלנו). "וגוגול," שאלתי. "של מי הוא?" הסופר איתו שתיתי הרים גבה במבוכה.

     

    למי הוא שייך ומי שייך לו

    למי שייך סופר – שאלה טפשית, אך ניתן להחכים מהנסיון להשיב עליה. האם הוא שייך לדוברי שפתו?
    לדוברים ילידיים בלבד או גם למי שלמד את השפה? האם לבני מולדתו? אם כן, גם שלום-עליכם וחיים נחמן ביאליק שייכים לאוקראינים. לכל הקוראים באשר הם, יאמר מישהו, ואולי הצדק בידו.

     

    בכל זאת, אולי במקום לשייך את גוגול לעם כלשהו, ניתן לאבחן את העם השייך לו: הפקידים הנמוכים והגבוהים, הנלעגים והלועגים, המקווים והמתאכזבים, המשקרים והמאמינים, האנשים הקטנים שהיו מגוחכים בחייהם, לא פחות מאשר במותם, וכל זאת רק כי איבדו לרגע את אפם, או העזו לחלום על דבר כמו... מעיל.

     

    רועי חן, סופר, מתרגם, מחזאי. מחזותיו "ריקוד לבן" ו"שושנת יריחו" הועלו בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ובתיאטרון תמונע. סיפוריו פורסמו בכתב העת "הו!" וחלקם תורגמו לרוסית. פרסם את הרומן "סוסי הדיו" (2005), ובין היתר תרגם מרוסית את דניאיל חארמס, ורלאם שלאמוב ואיוואן בונין.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רועי חן רגע לפני הוודקה בדבש
    צילום: רועי חן
    מומלצים