יוצר בעל כורחו

יש משהו דווקאי בבמאי המכסיקני קרלוס רייגאדאס. הוא לא מתמסר, לא עושה הנחות. לא מפסיק להציב אתגרים בפני העומדים מולו ותוך כדי שיחה מעלה שוב ושוב את הרף. כל זה נכון גם לגבי סרטיו, שמוקרנים בימים אלה בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות.

הסרטים מציעים התבוננות שקטה, מפוכחת וחודרנית אל האנשים שהוא מצלם - מרביתם מעולם לא למדו משחק - כפי שהוא רואה אותם. הוא מכריח אתכם לקחת נשימה במעברי מצלמה ארוכים, בשתיקות, ברגעי מבוכה, בסצנות סקס בוטות. רייגאדאס ממעט במפגשים עם קהל ובתור אחד השמות החמים בקולנוע העכשווי שמחוץ למיינסטרים, הוא יכול להרשות לעצמו לבחור. דיאלוג לא מעונב עם סטודנטים ישראלים עניין אותו והוא הגיע למפגש פתוח, סקרן ונדיב.

רייגאדאס (משמאל) בשיחה עם סטודנטים בשדרות (צילום: אורי מדמון)

"תמיד אהבתי קולנוע אבל לא חשבתי שבגלל זה אני חייב ליצור סרטים בעצמי", אומר רייגאדאס, שהחל את דרכו כעורך דין ומעולם לא למד קולנוע. "ברגע מסוים נמשכתי לשם בחוזקה. זו תחושה של כוח קיצוני, כמו יעוד או צורך. רציתי לבדוק אם יש לי הכישרון לעשות את זה וכולם מסביב די ריחמו עליי. הוריי היו משוכנעים שאני בשלב מבולבל.

"אני זוכר שהצגתי את גרסת ה- Rough Cut לחברים בסלון ביתי וכשההקרנה הסתיימה זה הרגיש כאילו מישהו מת, הם פשוט ריחמו עליי", הוא אומר. "כששכבתי לישון עם חברה שלי היא שאלה איך אני עדיין כל כך בטוח בסרט שלי. זה היה לפני שידעתי שיהיו לנו הרבה מאד בעיות בתהליך הפוסט-פרודשן. צילמתי את הסרט בקיץ 2000 והוא יצא רק שנתיים לאחר מכן בשל קשיים כלכליים. אמרתי לה שאני פשוט יודע שהסרט טוב, שזה מה שרציתי שהוא יהיה, שהם פשוט לא מבינים".

"אור חרישי" של רייגאדאס. הנרטיב הוא אמצעי משני

קולנוע עבור רייגאדאס הוא חיזיון, משהו שדומה לחוויית החלום או הטראנס. "אתה מציף דימויים והקולות מתחברים. אומרים שבטהובן שמע את היצירות שלו שלמות בראש. זה העניין. אני רואה את הסרט המלא והערוך. הוא בתוכי. אני רק צריך למצוא את הדרך לממש אותו ואז לחלוק אותו עם אחרים", הוא אומר. "אני מדמיין את הסיטואציה, נכנס לתוכה ומרגיש אותה. אלה לא דימויים רנדומליים ואין פה בנייה של דיאלוגים לטובת סיפור שבניתי אלא נוכחות והתבוננות במצב".

קודם להביט, אחר כך לספר

נרטיב הוא בעיניו אמצעי משני. הוא לא מאמין בסרטים שכל מטרתם היא לספר סיפור. "קולנוע הוא אמצעי להתבוננות ולהקשבה באופן שחוקר ומציג את הטבע האמיתי של כל מה שניצב לפני המצלמה ממש כשם שצלם פורטרטים או צייר עושים", הוא אומר. "מה שחשוב זה מה שמונח לפניך ומה שאתה לוכד. הניסיון לספר סיפור הוא להפוך את הדבר לקונספציה ולהסתפק בזה. זו תפיסה מאד מערבית. זה לא אומר שאין בסרטים שלי סיפור. זה לא רצף דימויים מקרי כמו בסרט Koyaniskatzy ('הנבואה'). הקו קיים, הסיפור נמצא, אתה פשוט זה שמספר אותו מתוך עולמך".

בסרטים שלך אתה נוגע לא מעט בתמות כמו דת, מין וטקסיות שמלווה באווירה טרנסנדנטלית.

"זה לא שיש לי אג'נדה מסוימת. אם אתה אדם שמאוד אוהב לאכול, סביר להניח שלתוך הסרט שלך יתגנב בטבעיות אוכל. הסרט רק חושף מי שאתה. זה כמובן אומר שאני חיית מין (צוחק). זה נכון שדת מעניינת אותי ברמה מסוימת, אבל למען האמת בסרטים שלי אני פחות נוגע בדת ויותר בטקסיות שלה פשוט כי זה קיים בכל פינה במכסיקו. אני מנסה לשמור על נאמנות לסביבה. זה לא שאני מחפש את זה, אלא פשוט מתבונן בחיים".

יש דבר כזה, קולנוע מכסיקני?

"זה מצחיק. כשמדברים על הסרטים שלי במערב, מנסים למצוא אלמנטים מכסיקניים ואת המסורת הלאומית ממנה אני בא. המון פעמים שאלו אותי למה הדמות המרכזית בסרט הראשון שלי, 'יפן', מאזינה למוזיקה של באך. כאילו יש ציפייה שפס הקול יהיה של תזמורת מריאצ'י. זה מגוחך בעיני. אני עשיתי את הסרט, זו המוזיקה שאני שומע ותתמודדו עם זה. הסרטים שלי מכסיקנים עם מריאצ'י או עם באך פשוט כיוון שאני לא יכול להפסיק להיות מכסיקני".

ממש כמו במציאות

רייגאדאס מרכיב את המציאות שלו מזו שמקיפה אותו. תפיסת העולם הזו משתלבת יד ביד עם בחירתו לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים. "זה נובע מאותה הסיבה שאני לא משתמש בדיאלוג, בפריימינג או בבני אדם ככלים לספר את הסיפור שלי", הוא אומר. "אני מתבונן בדמות, מרגיש אותה, מקשיב לה.

"מאבק בשמיים" של רייגאדאס. הדמויות לא נולדות מתוך המשחק

"הדמויות לא נוצרות מאמנות המשחק אלא מעריכה ובנייה של הקשרים. אז למה שאקח שחקנית שתיכנס לדמות של איכרה אם אני יכול ללכת ישר למקור? אצל שחקנים לפעמים רואים את המסכה. אצל אנשים רגילים זה קורה פחות. אני אוהב שהם מגמגמים, שוכחים משפטים, דורכים אחד על השני. אני אוהב טעויות כי החיים לא מושלמים".

את "יפן" צילמת במשך חודשים ארוכים עם צוות מצומצם. אתה לוקח נשימה לא רק בסצנות, אלא גם בעשייה.

"היינו צוות של עשרה אנשים והעבודה נמשכה חודשים. החלטתי שיותר חשוב לי להשקיע בזמן מאשר במכונות ובאנשים. אגב, זו המלצה חמה לאנשים שיוצרים. לפעמים עדיף להמעיט באמצעים ולהשקיע בצוותים קטנים ומקצועיים שמבינים בדיוק מה אתה רוצה ומוכנים לקחת את הזמן כדי להגיע לתוצאה מדויקת".

כתיבת תסריט היא החלק המהיר בעשייה שלו, ונמשכת לכל היותר יומיים-שלושה. "מהרגע שאני מבין את התחושות, הסרט נכתב מעצמו. למעשה כבר הייתי במקום, נכנסתי לדמויות, ראיתי את העולם דרכן, אני יודע מי הן" הוא אומר. "כיוון שלא

למדתי קולנוע, לא היה לי מושג בהתחלה איך ניגשים לזה, הייתי צריך ללמד את עצמי. ציירתי את הסצנות דקה אחרי דקה ומשם המשכתי לתסריט. היום זה קצת שונה אבל כמעט כל מה שדמיינתי מגיע לסרט".

קונבנציות משעממות אותו. גם תיאוריות מובנות ודוגמאטיות בעשייה. "זה כמו לשחק כדורגל. אתה פשוט משחק ולא עוצר לשאול את עצמך בדרך איך שולטים בכדור. זה פשוט קורה. אתה משתמש בכלים שעומדים לרשותך והם הופכים לחלק ממי שאתה", הוא אומר. "אני לא דוגמטי, אין לי חוקים קבועים מראש או תזות לגבי מוזיקה, צילום או שחקנים. אני עושה מה שאני מרגיש ברגע".