מהפיכות מתחילות מלמטה

מהפיכות מתחילות מלמטה. הנה זכרון ממהפיכה אחת פרטית וחשובה שניהלתי בהצלחה בילדותי: אני בת 6, עומדת מאחורי דלת חדר האמבטיה הסגורה מזה דקות ארוכות. מציצה בשעון שמעלי בפרוזדור ולמרות שאני לא לגמרי יודעת לפענח את הספרות שכתובות עליו, ברור לי שהמחוג הארוך כבר עשה כברת דרך. ואמא – עדין שם.

כבר דקות ארוכות שהיא נעולה בפנים. לא שומעים זרם מים, כך שלא יכול להיות שהיא מתרחצת. אני חושדת. הדקות נוקפות והחשד משתלט עלי. אני יוצאת לפעולה.

משתחלת לתוך ארגז הכביסה הקטן שמחבר בין הפרוזדור לחדר האמבטיה ומגיחה היישר לתוך האמבטיה עצמה (היבשה), רק כדי לגלות את תמונת הבגידה ממנה כל כך חששתי: אמא שלי יושבת מצונפת על שרפרף קטן ומעשנת בלחש סיגריה. "את מ ע ש נ ת!" אני מטיחה בה בעלבון נוראי, שבמורדות שלו מתחיל להתגלגל בכי עמוק, מלא קולות ונחירות.

או אני או הסיגריות

אני זוכרת גם את עיניה של אמי שנתפסה בקלקלתה. את המבוכה, את החרטה, אבל בואו רגע נביט בתמונה הזאת מהצד. מדובר בילדה בת שש ובאמה בת השלושים ושש! למאורע הזה קדמו חודשים ארוכים של קמפיין עקשני שניהלתי נגד ההרגל המגונה של אמי לעשן. מה לא עשיתי בכוחות של בת שש עקשנית מאוד – הצקתי, ייללתי, חקרתי, ניסיתי לדבר להגיון שלה.

לא שידעתי המון על סיגריות, אבל שמעתי איפשהו שזה לא בריא, והפחד שהשתלט עלי הוציא אותי למלחמת חורמה בסגנון של "תבחרי – או אני או הסיגריות". אמא הבינה שאין לה ברירה, הבטיחה שהיא מפסיקה לעשן וירדה למחתרת. כלומר, לאמבטיה, לדקות מתוקות של עישון במתכונת של תיכוניסטית שמפחדת מההורים.

זו עובדה ידועה - מהפכות מתחילות מלמטה. מה"עם". וכן, גם מהילדים. מנהיגים מכירים את זה היטב, וכך גם משרדי הפרסום (קחו למשל את הקמפיין "מדליק מי שמקליק ראשון" שהעביר את האחריות על חגורת הבטיחות לילדים והפקיד בידיהם את המשימה להזכיר להוריהם).

מהפכת השמירה על איכות הסביבה מתחילה גם היא לצבור תאוצה והרבה בזכות חינוך מחודש שילדים עושים להוריהם. אצל ילדיי למשל, הקמפיין הבית ספרי היה כל כך חזק שבבית הוכרז חרם של הגיל הרך על שקיות לכריכים ובמקומם הצטוונו לשלוח את הסנדוויץ' ארוז בנייר בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, כל השיטות היו כשרות: התברר בדיעבד שהעיסקה הייתה שכיתה שבה כל הילדים משתמשים בנייר במקום בשקית, תקבל שיעור חופשי. ובמדורת ל"ג בעומר האחרונה, שפשפתי את עיני כחולמת כששמעתי ילדה רוטנת על כמות המדורות שמזהמות את האויר.

 צילום: איתמר אהרוני

מתופפים ומצילים

המופע החדש של טררם לילדים - "טררם קידס 2 – מצילים את העולם", מתאר מהפיכה כזו בדיוק. כזו שמתחילה מהילדים. המופע עוסק בנושא של מיחזור, שימור הסביבה ודאגה למרחבים הירוקים הנמחקים תחת מערבלי הבטון. מדובר במופע מוזיקלי/תנועתי, שאמנם ארוז בתוך סיפור, אבל כוחו וייחודו במוזיקה, בתנועה, בשמחת החיים שיש על הבמה. זה כבר המופע השני לילדים של להקת טררם והוא מבסס את השפה הבימתית שהלהקה כבר גיבשה לעצמה, שפה של קצב והרבה אנרגיה.

האיש מאחורי קבוצת טררם הוא דורון רפאלי, שאחראי על הרעיונות למופעים, על הלחנים, המקצבים והעיבודים המוזיקליים, והוא מסוג האנשים שמסוגלים לתופף גם על עלה ולהוציא ממנו את המקסימום.

סיפור המסגרת של ההצגה מפגיש את הצופים עם ארבעה ילדים (שתי בנות, שני בנים), שמגלים יום בהיר אחד שחצר הגרוטאות האהובה עליהם, זו המשמשת אותם למשחק יומיומי, עומדת בפני הריסה לטובת בניית קניון חדש. הם נחושים לעשות הכל כדי לבטל את רוע הגזירה ובאמת מצליחים בסוף.

המופע מורכב מקטעי מוזיקה, שירים והרבה "תיגוף" – תיפוף על הגוף. גם התחום הזה תופס תאוצה בשנים האחרונות, כשחוגי "תיגוף" מלמדים את הילדים להשתמש בגוף שלהם כבמין תזמורת כלי קצב קטנה. התיגוף, כך טוענים, הוא כלי שמשפר יכולות אישיות בתחומים שונים, הרבה מעבר לשיפור הקוארדינציה, התנסות ותרגול של תיגוף, מאפשר לאדם לשפר את הזכרון, הזריזות המחשבתית, הריכוז, ההקשבה.

נחמד היה לראות בלהקה של טררם בנות מתופפות, מלאות עוצמה. זה מרחיב קצת את הגבולות הצרים של "תפקידי בנות" על הבמה וזה נהדר בעיני. המופע מתאים גם לילדים קטנים וגם לאחיהם הבוגרים יותר (לדעתי, מגיל שלוש ומעלה, אבל אחרי שוידאתם שהקטנטנים אינם מפחדים ממוזיקה חזקה ואנרגתית). השירים נקלטו מיד, בלי להיות פשטניים מדי וכל הדרך הביתה זימרו שלושת ילדי במכונית "מה קורה לו לעולם, הוא הולך ונעלם", בארשת של חשיבות, כאילו הטרקטור עצמו מונח עכשיו על כתפיהם.

תופעות לוואי נוספות שנרשמו בימים שאחרי היו נטיה לתופף על כל דבר, עד שהתעייפתי מזה ושלחתי אותם לתופף על הדשא.

• שירלי יובל-יאיר , אמא לשלושה, פסיכולוגית ומנחת סדנאות טיפול ויצירה. מחזאית ובמאית בתיאטרון הילדים ("מותק"; "מכונת הצחוק המופלאה").