ג'ורדן או קובי? אולי דווקא שאק הוא הטוב מכולם
"הכי קל להתאהב בכדורסל של הגארדים קובי, לברון או מייקל. הם אנושיים, שאקיל לא. כמו פיל בחנות חרסינה, בליגה שמעדיפה את הוואזות שלמות. האם זה אומר שהם יותר טובים?". אמיר בוגן דורש לקחת בחשבון גם את הסנטר המפלצתי
אם תשאלו אותי מי הוא הכדורסלן הטוב ביותר בכל הזמנים, אענה מיד - ג'ון סטוקטון! הוא הגיבור שלי, אחד משני השחקנים שאי פעם הערצתי (ולא...השני אינו קארל מאלון). את לילותיי כנער צעיר הייתי מבלה בצפייה בו מנצח משחקים עבור יוטה ג'אז. מוקסם. כמעט מאוהב. מעולם לא נתקלתי בתמצות מרוכז כל כך של חוכמת משחק בגוף כל כך זעיר - ענק בגובה 185 סנטימטרים. הרכז הגדול ביותר בתולדות ה-NBA.
בשבילי, ג'ון סטוקטון הוא הכדורסלן הטוב ביותר בכל הזמנים, אבל אני משוחד. ואני מוכן להודות בכך. הוא בכל זאת גיבור ילדותי. כשמדובר בו, אני מסרב להתבגר.
אבל איך אפשר להשוות אותו לאוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט, מג'יק ג'ונסון, קובי בראיינט, או לברון ג'יימס. שלא לדבר על מייקל ג'ורדן?
לדמות האב הספורטיבית הפרטית שלי (ושל עוד כמה ברחבי העולם) אין אולי מה להתבייש בכל הנוגע לאיי.קיו. מנת המשכל שלו כנראה גבוהה יותר מכל האחרים. הבעיה היא שלא מודדים אותו בסנטימטרים. בכדורסל, בניגוד לאסטרופיזיקה, פקעת נוירונים גמישים במוח אינה בהכרח חשובה יותר מפקעת שרירים מפותחים בגפיים. במציאות, עליי להודות, סטוקטון לא יכול להיות הטוב ביותר אי פעם. הוא לא גבוה מספיק, לא חזק מספיק, לא אתלטי מספיק. 
המודל הג'ורדניאני
משחק הכדורסל, במיוחד זה של שני העשורים האחרונים, הוא ספורט פיזי וכוחני הרבה יותר מבימים עברו. חכמת משחק, קליעה וטכניקה כבר מזמן לא מספיקים. לא פעם, מספיק החומר בשביל להביס את הרוח. בגלל זה, סטוקטון חביבי לא יכול להתמודד עם ג'ורדן, בראיינט ולברון במגרש המשחקים של ההיסטוריה. השלושה הם סווינגמנים רב-תכליתיים מאותו דגם פחות או יותר. אתלטים נדירים ודינמיים. שמתם לב לפטרן. קשה להכריע בשאלה מי מביניהם יותר טוב.
אבל רגע, למה דווקא הם?
הטריו המדובר גדול על סטוקטון אולי, אבל למה לעצור כאן? למה לא לחפש מישהו שגדול עליהם - שאקיל או'ניל למשל. האם יש סיבה מוצדקת להוציאו מהדיון הנוגע לשחקן הטוב בכל הזמנים? האם יכול להיות שהסיבה לכך נובעת מהעובדה שלא ניתן לחלוק עליה שהוא גבוה מדי, חזק מדי, בלתי ניתן לעצירה מדי? האם היותו ענק פראי פוסלת אותו מלקחת חלק בדיון? ובכלל, לא נראה לכם מוזר קצת שהשילוש הקדוש נוצר כולו על פי אותו מודל. צלם אלוהים, אולי?
אלים ומפלצות
הגדולה של סטוקטון נובעת מהיותו אנושי ועדיין טוב כל כך. ואם כך, הרי שבראיינט לצורך העניין הוא על-אדם. דמוי הרקולס, או אפילו ג'ורדן, כך על פי המיתולוגיה של ה-NBA. יש שם מקום אולי לנפילי העבר - ווילט צ'מברליין, ביל ראסל וקארים עבדול-ג'אבאר, אבל לא לאלו של העידן החדש: טים דאנקן, האקים אולאג'ואן והגדול מכולם - "הדיזל". בכל מקרה, אף אחד מהם לא נכלל בדיון. אולי בגלל שהם פחות מדי אנושיים? אלים, או שמא מפלצות?
וזה מה שמונע משאקיל להיכנס למועדון "הטובים ביותר אי פעם". הסלקטורים לא אוהבים יצורים בשרניים עצומים שכאלה. ושאקיל הוא הגדול שבינהם. הוא לא אנושי דיו. למרות אישיותו החביבה כל כך, אי אפשר באמת להזדהות איתו. חוץ מזה, הוא לא מלהטט עם הכדור, מעופף, מטביע מקו העונשין, מוסר מאחורי הגב ומפיק 'היילייטס' אחרים. בדרך כלל הוא גם לא יכריע משחקים בקליעות עם הבאזר. אין די רגעים גדולים שייצרבו אותו בתודעתנו כטוב ביותר.
| שם | דק' | אחוז | ריב' | אס' | חט' | חס' | איב' | נק' |
| ג'ורדן | 38.3 | 49.7 | 6.2 | 5.3 | 2.3 | 0.8 | 2.7 | 30.1 |
| ג'יימס | 40.6 | 47.1 | 7 | 6.7 | 1.8 | 0.9 | 3.3 | 27.5 |
| בראיינט | 36.4 | 45.5 | 5.3 | 4.6 | 1.5 | 0.6 | 2.9 | 25.1 |
| או'ניל | 35.7 | 58.2 | 11.3 | 2.6 | 0.6 | 2.4 | 2.8 | 24.7 |
| סטוקטון | 31.8 | 51.5 | 2.7 | 10.5 | 2.2 | 0.2 | 2.8 | 13.1 |
מרכז הכובד
כל מה ששאקיל עשה, זה לעצב כרצונו את מצב העניינים במגרש - בכל רגע ורגע. כל מה שנדרש זו נוכחותו על הפרקט. הוא הטיל מורתו וכל כובד משקלו (כ-145 ק"ג פלוס) על שומר אחד-שניים-שלושה,
ובכך שינה את שיווי המשקל בין הקבוצות וניכס לעצמו את הזכות לעשות את שעולה על לבו. ליריבים היה תמיד מה לומר נגד זה, אך מה לעשות? כלום. בהתקפה עשה כל מה שרצה, בהגנה כל מה שהאחרים לא רצו. כמו גבר בגן ילדים. והגננת? גם היא חששה.
שאק היה הביג-מן הדומיננטי ביותר אי פעם. מעולם לא היה סנטר בגובה 2.15 מ' עם מאסה אדירה כל כך, שידע לרוץ, לקפוץ, להרביץ וגם פשוט...לשחק כדורסל. זו גדולתו. הוא מבין את המשחק. יודע שכדורסל הוא ספורט של אינדיווידואלים. קטנים, או גדולים במיוחד. הלייקרס לקחו אליפות בגלל שלא נמצא השומר שיכיל את שאק לבדו. אפילו שני שומרים לא הספיקו. הכל סובב סביבו, ההגנות וכך גם חבריו לקבוצה. בראיינט ודוויין ווייד ביניהם.
שאק עם ווייד. עשה גם אותו לטוב יותר (AP)
נהוג לדבר על כך ששחקנים טובים באמת עושים את חבריהם לטובים הרבה יותר. ובכן, שימו לב כמה כוכבים, כאלה שנענים לדגם הג'ורדניאני, פרחו בצלו של שאק: מפני הארדאוויי, ניק אנדרסון, דניס סקוט ואפילו דונלד רויאל מיודענו באורלנדו, דרך אדי ג'ונס, בראיינט וריק פוקס בלייקרס ועד 'פלאש' במיאמי.
כל אחד משחקני החוץ האלו נהנה מנוכחותו של האיש הגדול שבאמצע. באופן טבעי הם משכו את אור הזרקורים, כשהחזיקו יותר בכדור. היה להם מה לעשות איתו, בין השאר כי שאק משך את עוד שחקני ההגנה מהם. הוא זה שפינה מרחב מחייה לחבריו. כשהוא עצמו התפנה, ירדה קרנם של רבים מהם.
לברון ג'יימס. פלא שהוא רוצה את שאקיל לידו? (רויטרס)
שגשוג השחקנים סביבו, התבטא באופן בלתי ניתן לערעור גם בהצלחה הקבוצתית. הוא הביא את קבוצת האקספנשן הכושלת מאורלנדו לפלייאוף ראשון בתולדותיה בשנתו השנייה כמקצוען. שנה לאחר מכן כבר הגיעה לגמר ה-NBA. מעברו ללייקרס ב-1996 היה צעד ראשון בשיקום הקבוצה הנוצצת, שאיבדה את מג'יק ג'ונסון.
ב-2000 ענד על אצבעו העבה טבעת ראשונה והוסיף עוד שתיים כאלה. הרביעית הגיעה במדי מיאמי - בשנה השנייה שלו בקבוצה. הצלחה אינסטנט. פלא שעכשיו קליבלנד קאבאלירס רוצים אותו לצד לברון?
| קבוצה | לפני שאק | כשהגיע | שיא ההצלחה | כשעזב |
| אורלנדו, 92 | 51:21 | 41:41 | גמר 95 | 37:45 |
| לייקרס, 96 | 29:53 | 26:56 | אליפות 2000-02 | 48:34 |
| מיאמי, 04 | 40:42 | 23:59 | אליפות 06 | 67:15 |
| פיניקס, 08 | 21:61 | 27:55 | סיבוב ראשון | ? |
ביג-מן מול ביג-טיים
הצלחה אינסטנט. נסיגה מתמשכת. בגיל 37 הוא כבר לא נייד ואתלטי כבעבר. אבל גם התדמית לא משהו. ב-NBA יודעים שסנטרים דומיננטים הם נדירים וחשובים, אך מעריכים אותם קצת פחות. דאנקן, יאו מינג ואו'ניל לא חביבים על התקשורת כמו בראיינט, לברון, ווייד, או וינס קארטר לצורך העניין. או'ניל הוא כמו פיל בחנות חרסינה. האוהדים ובעקבותיהם גם אנשי השיווק של הליגה מעדיפים את הוואזות שלמות.
אי אפשר לומר שאו'ניל קופח על ידי התקשורת. היא אוהבת את הענק, שסותם את פיו רק כדי לדחוס לתוכו כתף בקר, או את הראש של גרג אוסטרטאג. ולמרות זאת, ג'ורדן, לברון וקובי מטילים צילם עליו ומותירים אותו מחוץ לדיון על מיהו השחקן הטוב בהיסטוריה. שלא בצדק.
ביל ראסל. יש הבדל בין הגדולים של פעם לאלו של היום (AP)
אולי זה בגלל שהם נאבקים בכוח הכבידה, בעוד ששאק מגייס אותו לטובתו. אולי בגלל שכשהם נעים מסביב לצבע, הוא נשאר מתחת לסל. הם כוכבי הלכת, הוא
בסך הכל השמש. אולי בגלל שסגנונם יותר אלגנטי, מלהיב. אולי בגלל שמתוקף תפקידם הם מחזיקים יותר בכדור, בעוד שהסנטר יכול רק לדרוש אותו. לא שהם נטו לוותר עליו, בטח לא ברגעי ההכרעה.
ו...אולי. רק אולי, כל הדיון הזה הוא מטופש. אין דבר כזה "שחקן הכדורסל הטוב ביותר בכל הזמנים". אי אפשר להעריך זאת. לא על פי סטטיסטיקות, לא על פי תארים וגם לא על פי מבצעים על המגרש. כל אחד השפיע בדרכו, בזמן נתון, בנוף משתנה. כן, אין דבר כזה השחקן הטוב אי פעם. לא ג'ורדן, לא לברון, לא קובי, לא שאקיל. אף אחד, חוץ מג'ון סטוקטון שלי.
לפנייה לכתב/ת 
