שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    יהודי שברח מאיראן: זה שלטון בלי טיפת רחמנות
    מנשה בן-משה עבד בשירות האייתוללות עד שהואשם בריגול למען ישראל. אחרי שנים ארוכות בכלא שהסתיימו בבריחה נועזת, הוא יודע לספר על שלטון אכזרי שלא בוחל באף אמצעי ושלא יהסס לפגוע במפגינים: "זה יגמר מהר, פשוט יטבחו בהם"

    התמונות של המהומות והדם שמגיעות מאיראן, מעלות אצל מנשה בן-משה (55) זיכרונות שהיה רוצה לשכוח. מי שברח מהמדינה לפני 15 שנה, לאחר שהואשם בריגול לטובת ישראל, השאיר בטהרן לא רק את חייו הקודמים, אלא גם משפחה קרובה.

     

    "אני מאוד דואג למשפחה שלי שם", הוא אומר ל-ynet. "אני רואה את המראות, ומתחנן לאח שלי בטלפון לעלות לישראל. כמובן מבלי לומר זאת במפורשות, אחרי הכל השלטון מאזין. אבל הוא מסרב. הוא ושאר המשפחה פוחדים שיהיה

    להם קשה עם השפה, שואלים אותי איך הם יעזבו את העסק? הם מסבירים לי שטוב ליהודים שם בסך הכל. אני עונה להם שאם המצב הזה ימשיך - לא יהיה להם טוב. אבל הם ממשיכים בשלהם".

     

    בן-משה מתקשה להאמין שהמחאה תצליח. "קטונתי מלדעת מה יקרה בדיוק, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של האייתוללות בשלטון, קשה לי להאמין שמשהו יכול להשתנות", הוא אומר."כולם שם בטוחים שהבחירות האחרונות היו זיוף אחד גדול. הכל שם נחתם במילה של חמינאי. הוא רוצה את אחמדי-נג'אד - אז אחמדי-נג'אד יהיה בשלטון. בתקופתי, מי שהיה מתנגד ולו בקצת לשלטון, היה מוצא להורג מיד בירייה, לנגד עיניהם של עוברי אורח. אין להם שום רחמנות. הפגנות של תומכי מוסווי יגמרו תוך שבוע ושבועיים. יטבחו בהם. אלו אנשים חסרי רחמים".

     

    כשבן-משה מדבר על חוסר רחמים, הוא מדבר מניסיון אישי. סיפורו המדהים מתחיל בילדות רגילה ומאושרת בטהרן. חייו המשיכו עם עבודה משותפת לצד ראשי השלטון במדינה, אבל הידרדרו עד למאסר בבית הכלא הידוע לשמצה "אווין", באשמת ריגול לטובת ישראל.

     

    "גדלתי בטהרן בזמנים בהם יחסי המדינה עם ישראל והיהודים היו נפלאים", הוא משחזר. "את ההשכלה שלי רכשתי במוסדות לימוד יהודיים. אחרי שסיימתי את הלימודים בשנת 1974, עבדתי כמנהל חשבונות אצל חבר הפרלמנט מטעם יהודי איראן, לוטפולה חי. במסגרת העבודה איתו יצא לי לארח לא מעט אישים מישראל שבאו לבקר באיראן כמו משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, דוד אלעזר ומשה קצב".

     

    זכרונות מחומייני

    הוא זוכר זמנים סוערים ערב המהפכה האיסלאמית ב-1979. "הבית שלי היה ממש מול אוניברסיטת טהרן. היינו רואים דרך החלון את ההפגנות נגד האייתולה כל יום. אני זוכר את החגיגה שהיתה ברחוב באותו יום שחומייני עלה לשלטון. הוא עבר ברחוב כמו מלך, זרקו עליו ממתקים ופרחים והרחוב היה נראה ממש כמו גינת פרחים. את נאום הניצחון שלו הוא בחר לעשות מחוץ לבית העלמין בעיר. הוא הבטיח שמהיום החשמל והמים יהיו בחינם ושהאזרחים ישתתפו ברווחי הנפט. ברור שאחר כך התברר שזה היה שקר. הבדיחה הרווחת ברחוב היתה שלא סתם הוא נתן את הנאום ליד בית עלמין - הוא כנראה הבטיח את כל ההבטחות למתים ולא לחיים".

     

    כמה ימים לפני שחומייני תפס את השלטון, ברח מאיראן חבר הפרלמנט אצלו עבד בן-משה. "אחרי שסגרו את משרד של חבר הפרלמנט התחלתי לעבוד בחברה יהודית שייצרה בשמים, שהמשרד שלה במקרה שכן בסמוך למחלקת הדתות של אגף המודיעין האיראני. חבר שלי, שעבד שם במשרד, הציע לי לעבוד איתם כמתורגמן כי ידעתי עברית טוב והסכמתי. יחד עם עוד שני חברים, תרגמנו עבור המשרד בעיקר עיתונים מעברית, ולפעמים גם חומרים כתובים בעברית שהוחרמו מתיירים שהגיעו לאיראן או אזרחים החשודים בריגול. המצחיק הוא שלרוב היה מדובר סתם בדברים כמו סידור, תפילין או תורה, אבל בגלל שכמעט אף אחד במדינה לא הבין עברית, ישר חשדו בריגול".  


    מה יעלה בגורלם? מפגינים באיראן, השבוע (צילום: AFP)

     

     

    חמש שנים עבד בן-משה בשרות האייתוללות, עד שהתחיל השלטון להתעניין בעברו של חבר הפרלמנט היהודי אצלו עבד בעבר. "לא ידעו שהוא ברח, ובמסגרת החיפושים אחריו עברו על רשימת העובדים שלו והגיעו גם אלי. ב-1987 הגיעו למשרד שלי שני שוטרים ממשטרת המהפכה. הם שאלו אותי אם אני מנשה ואמרו לי לבוא איתם. הם לקחו אותי לביתי, שם הפכו כל פינה ופינה עד שמצאו אלבום תמונות בו הצטלמתי עם אנשי הציבור הישראלים, שאירחנו בזמנו.

     

    "הם שאלו אותי לפשר התמונות והסברתי להם שהם נלקחו בזמן שהיינו בקשרים טובים. הם לא הקשיבו והחרימו את התמונות. חודש שלם חקרו אותי עד שלקחו אותי לבית משפט בחשד לריגול לטובת מדינת ישראל. השופט כמובן היה איש של חומייני והוא טען שיש להם הוכחות שריגלתי לטובת ישראל ואפילו ביקרתי שם. הסברתי לו שהייתי בישראל פעם אחת, לפני מלחמת ששת הימים, הרבה לפני שהתחלתי לעבוד בכלל עבור חבר הפרלמנט".  

     

    ההסברים של בן-משה לא הועילו. לאחר משפט שנמשך כמה חודשים נגזרו עליו חמש שנות מאסר בבית כלא אווין, הנחשב לאימת האסירים באיראן, אליו נלקחים הפושעים המסוכנים ביותר. "אני לא יכול לתאר אילו תנאים נוראיים היו שם. שמו את כל הלא מוסלמים במחלקה אחת, היינו 11 אנשים בחדר אחד בגודל ורוחב של שלושה מטרים. ישנו על הרצפה, לא נתנו לנו לישון. את כל החברים שלי לתא עינו, הרביצו להם והרעיבו. לארוחת צהריים קיבלנו מרק, שנראה יותר כמו מים עם צבע, בקערה עם חור. ירדתי שם 12 קילוגרמים, הייתי כל כך רזה וחלש עד שלא הצלחתי ללכת לשירותים בכוחות עצמי. היו צריכים להחזיק אותי בידיים".

     

    חתול במכנסיים

    בן-משה מספר על הדרך הייחודית בה בחרו אנשי הכלא לענות את האסירים. "כל לילה היו לוקחים אסיר אחר לחדר חשוך, מלבישים אותו במכנסיים רחבים של כורדים מסורתיים והיו אוזקים לו את הידיים והרגליים. כשהוא כפות לחלוטין היו מכניסים לו חתול לתוך המכנסיים וסוגרים את הדלת. היינו שומעים את הצעקות שלו מכאב עד שהיה מתעלף. הוא היה חוזר לתא עם שריטות מלאות דם במפשעה. ואלו היו האסירים ברי המזל - השאר פשוט נורו למוות". בן-משה מספר כי למרות שניסו להוציא ממנו הודאה באשמת ריגול, נחסכו ממנו העינויים בנס. "הם ראו עד כמה אני רזה ופחדו שכל מכה תשבור אותי".

     

    בסך הכל היה בן-משה ארבע שנים וחצי במאסר, ושוחרר בזכות תשלום כופר של אחיו. "הוא עבד בחנות במרכז טהרן, שהיתה במקרה סמוכה לחנות שאחד העובדים שלה היה קרוב משפחה של מנהל הכלא. הוא התחנן בפניו שישחרר אותי, והוא ענה לו שזה יהיה קשה מאוד, אבל הוא ינסה. אחרי כמה חודשים הוא חזר אליו ואמר לו שאם ייתן לכמה סוהרים שם שוחד ישחררו אותי. הוא ביקש 50 אלף דולר במזומן ואחי נענה לו בלית ברירה.

     

    "יום אחד הוציאו אותי מהתא והעלו אותי למשרד שם חיכה לי לבדו מנהל הכלא.

    הוא אמר לי שבקרוב, באמצע הלילה, הוא יקרא לי ויבריח אותי מהכלא בעזרת דלת סתרים. הוא הזהיר אותי שאחרי שאשתחרר אהיה חייב לברוח מיד מאיראן. שבוע אחר כך זה באמת קרה. הלכתי עם השומר במסדרונות ארוכים עד שהגעתי לדלת. בחוץ חיכה לי רכב עם אורות דולקים ובתוכו אח שלי. הוא לקח אותי לדירה בטהרן, ממנה לא יצאתי במשך כמה ימים עד שהכינו לי דרכון. טסתי לטורקיה, שם הודיעו על המקרה שלי לסוכנות ובעזרתם עליתי לארץ בשנת 1993". הוא מסכם את סיפורו בשלוש מילים: "אני לא מתגעגע".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    זכרונות קשים. בן-משה
    צילום: דודו אזולאי
    המילה האחרונה. חמינאי
    צילום: AFP
    מומלצים