מנהל - תהיה מנהל. לא חבר ולא סחבק

רק בשבוע שעבר דנו בהסתחבקותם המיותרת של אלופי צה"ל שניצבו לצד עמיתם צ'יקו תמיר (ונגד בית הדין הצבאי שקבע את גזר דינו), וכבר קיבלנו את תוצר ההסתחבקות השבועי הבא: השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ, אמר לשוטר שהוא נראה כמו "ערבוש".

לא אתייחס כאן לאי התקינות הפוליטית בשימוש במושג זה. המילה "ערבוש" אינה שונה ממילות גנאי אחרות, כגון "דוס", "פרידמן" "כושי", שקיימות בלקסיקון ה"אחוקים" הישראלי.

 ועל אף שמילים אלו איבדו מעט מעוקץ הגנאי שלהן - בשל שימוש יתר, אין דין שר או מנהל כדין האדם ברחוב אשר משתמש בסלנג "עממי" זה. בעל תפקיד בכיר לא צריך להיות עממי, אלא אם הוא יודע להיות עממי במידה; וזה כבר קשה לביצוע כי צריך לצעוד על חבל דק, ונדרשת אלגנטיות כדי לנהוג בדרך זו, וזה גם צריך לבוא בטבעיות.

מנהל אינו מתלוצץ עם עובדיו

מנהל בנק לא אמור להתלוצץ עם עובדיו, מנהל חברת תקשורת לא מנהל שיחות מסדרון עם עובדים; מנהל חברת הייטק גדולה יכול לאכול בקפיטריה ביחד מעובדיו, כחלק מביטוייה של התרבות הארגונית בחברה, אבל הוא לא יכול להיות הבדחן של השולחן.

רק במקרים מיוחדים, של אישיות מיוחדת, במעמד מיוחד, אפשר לחרוג מכלל זה ועדין לשמור על פרופורציות נכונות.

דוגמה מעולם הפוליטי: אובמה, למשל יודע להיות עממי במידה; ביבי לא, ובתבונתו כיום הוא גם לא מנסה.

על ניהול ודיסטנס

לקח זה צריך להילמד על ידי כל מנהל בכיר (ומהו שר, אם לא מנהל בכיר): עם ההתקדמות בסולם התפקידים צריך לשנות דפוסי התנהגות, בפאראפראזה על האימרה הצרפתית הנודעת: "הבכירות מחייבת". במדינה כמו ישראל הדבר קשה במיוחד משום קוטנה (כולם מכירים את כולם ומתחככים באופן מתמיד). משמעות הדבר שלעיתים קרובות מנהל בכיר צריך להתנהג אחרת עם אנשים שהוא מכיר מהעבר. אתמול, למשל, היו אלו עמיתיו לעבודה והנה עתה הוא ממונה עליהם. אי אפשר להתנהל עמם באותה צורה. ואמנם קשה לעשות את המעבר, שינוי התנהגות כרוך במאמץ, יש מי שאפילו ינטור טינה; אבל אין ברירה, זו אחד הדילמות שמנהל בכיר חייב להתמודד עמן בהצלחה.