"אוהבת את ילדיי, אך מעדיפה שהם לא יהיו"
מותר לקטר, להתבאס, להתפרק, אבל להתחרט? ממש להתחרט שהפכתם להורים? אז זהו, שכן. יש אנשים שמצטערים על היום שבו נולד להם ילד. אורנה דונת פותחת תיבת פנדורה, ומספרת איך עושים דוקטורט על רגש שאיש לא מוכן להודות בו
"לו היית יכול לבחור מחדש, האם היית בוחר שוב להיות הורה."? השאלה הפשוטה הזו, שטומנת בחובה את אחד הסודות הכמוסים של מוסד ההורות, הופיעה בסקר שנוי במחלוקת שערכה בשנות ה70- עיתונאית אמריקאית בשם אן לנדרס. יותר מ10,000- מכתבי תשובה הגיעו למערכת מהורים, 70 אחוז מהם ענו "לא." פשוט "לא," נחרץ וחד-משמעי. אני מתבוננת בנתונים: ארצות הברית, שנות ה,70- סקר בעיתון, לא מחקר אקדמי – ומקבלת עוד חיזוק להחלטה שלי לבחון שאלה זו בישראל, שנת .2009
בזה בדיוק עוסקת עבודת הדוקטורט שלי, שעליה התחלתי לעבוד במסגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב: הבחירה בחיים עם ובלי ילדים בהתבוננות לאחור, תוך התמקדות ברגש החרטה שמעלות הבחירות האלה. דרך מפגשים עם הורים, ועם כאלה שבחרו לא להיות, ובעזרת ניתוח טקסטים מפורומים שונים באינטרנט, אני מבקשת לבחון את משמעותן של שתי הבחירות האלה, שתיהן בלתי הפיכות: להיות או לא להיות הורה.
אילו יתרונות וחסרונות יש בכל אחת מהבחירות האלה, כפי שמנסחים זאת לעצמם הורים ואנשים שבחרו לחיות ללא ילדים? מה משמעותה של החרטה, כשהורה מרגיש שעשה טעות, ובתוך-תוכו היה מעדיף להעביר את חייו פטור מהעול הכרוך בגידול ילדים? וכיצד נראים החיים ללא ילדים, במבט לאחור?
בדבר אחד אין ספק: מה שנראה פעם כאופציה אחת, ורק אחת, לתשובה נכונה, מתחיל להיסדק. בשנים האחרונות אפשר לזהות שינוי בשיח הציבורי סביב ההורות: טורים בעיתון, ראיונות בתוכניות טלוויזיה ופוסטים באינטרנט חושפים גם את חלקיה הפחות מתגמלים, ולצד רגשות של סיפוק ואושר ישנה התייחסות לרגשות כמו כעס, תסכול, אכזבה, אשמה ובושה. ועדיין, אף אחד לא מעלה בפה מלא את האפשרות, שהורים יכולים לחוש חרטה על הבחירה ללדת ילדים.
אם כבר מדברים על חרטה, היא מיוחסת רק לקבוצה מאוד מסוימת: אלה המוותרים מראש על תפקיד ההורות. לא עולה על הדעת שעשויים להיות גם כאלה שעשו את הצעד והפכו להורים – ומבחינתם עשו בחירה לא נכונה. במילים אחרות, מדובר בטאבו. וזה לא הטאבו הראשון שחיכה בשקט בארון בכל הקשור לגידול ילדים.
"אני אמא נהדרת, אך שונאת להיות אמא". צילום אילוסטרציה: index open
סליחה שנולדתם
הפעם הראשונה שלמדתי זאת על בשרי הייתה בלימודים לתואר שני, במהלכם חקרתי את הבחירה בחיים ללא ילדים בישראל. יצאתי לדרך בשנת ,2003 אז שררה דממה סביב האפשרות לחיות חיי סיפוק והגשמה עצמית מבלי להיות הורים. המחקר פתח בפניי צוהר לתפיסת עולם שונה בתכלית מזו הרווחת בחברה הישראלית. כזו שמערערת את אחת הפרות הכי קדושות שצמחו כאן: ההנחה שכל אדם באשר הוא חפץ בילד.
ולמה דווקא היום היא מתערערת? בין השאר בגלל שני תהליכים מקבילים שמתקיימים בעידן הנוכחי, ומתח רב שורר ביניהם: מצד אחד אנחנו "דור האני," שבו צרכיו ותשוקותיו של האדם הבוגר מצויים במרכז עולמו. מצד שני, בעידן הזה, יותר מאי-פעם, הילד נמצא במרכז התא המשפחתי, כך שסיפוק צרכיו ותשוקותיו עומד בראש סדר העדיפויות. החיכוך בין שני התהליכים הללו עשוי להוביל בסופו של יום לבחירה באי-הורות.
אם אתם כבר הורים, או מתכננים להיות בשנים הקרובות, אתם ודאי זוקפים עכשיו גבה: אילו סיבות יכולות להוביל אדם נורמלי לוותר על אחת מן החוויות "החשובות, המאתגרות והמספקות הצפויות לו בחייו?" ממצאי המחקר שערכתי מלמדים שיש לא מעט כאלה: החל מידיעה פנימית והכרה בהיעדר רצון בסיסי להיות הורים, המשך ברצון לחיות חיים חופשיים ללא אחריות על גידולם וחינוכם של אחרים, וכלה בהשקפת עולם שלפיה ילדים אינם כרטיס כניסה יחיד, ובטח לא חינם, לעולמות של אושר, סיפוק, זוגיות יציבה או הבטחה להזדקנות מכובדת. ישנן דרכים אלטרנטיביות המאפשרות להגשים את אותם יעדים בדיוק, אבל אחרת.
בשלב זה ייתכן וחולפת בכם המחשבה, שגם אם קשה להבין את בחירתם של אנשים אלה, זכותם לחשוב כך. איש באמונתו יחיה. אך מציאות חייהם של סרבני הורות בישראל מלמדת שאצלנו מותר לאיש לחיות באמונתו, רק אם היא זו המקובלת. רבים מהם נתקלים מדי יום בתגובות חותכות ונחרצות בנוסח: "כשתגלה שטעית, כבר יהיה מאוחר מדי," או: "את עוד תתחרטי על זה."
את עוד תתחרטי על זה. הקביעה הנחרצת הזו המשיכה להדהד בראשי חודשים ארוכים אחרי שסיימתי את התואר השני, בידיעה שיגיע יום ואבדוק עד כמה היא רלוונטית: לא רק לאנשים שבחרו בחיים ללא ילדים, אלא גם לאלה שבחרו בחיים עם.
הגיע היום, והמשימה מתגלה כאתגר לא פשוט. רבים אינם מבינים בכלל מדוע אני רוצה לעסוק בנושא כה רגיש ומעורר פולמוס. אחרים קובעים בנחישות ש"אין דבר כזה חרטה על ילדים," ושאם אכן יתברר שיש – סביר שמדובר במפלצות אדם מעורערות בנפשן. "גם אם יש הורים שמתחרטים," אמרו לי, "סיכוי קלוש עד אפסי שתצליחי לאתר אותם, ושהם יסכימו לדבר איתך."
ומה קורה בפועל? ככל שאני מתקדמת בשלבי המחקר, אני מוצאת שחרטה על הורות אכן קיימת, אך בשלב זה היא מסתתרת בחדרי חדרים או בנפשם פנימה של המתחרטים. ולא במקרה: כיאה לטאבו, הסנקציות המופעלות כנגד המעז להודות בכך קשות מנשוא – החל בייחוס של מחלות נפשיות, ועד ביטול טוטאלי מצד הסביבה, בנוסח "תפסיק לדבר שטויות," או "את לא באמת מתכוונת למה שאמרת." וכשרגש אותנטי הופך למוקצה מחמת המיאוס, קשה מאוד למצוא מרואיינים שיבטאו אותו בקול.
כך נוצר מעגל קסמים, המאפשר לחברה לשכנע את עצמה שהתופעה לא קיימת: קודם להשתיק קולות אלטרנטיביים – ולאחר מכן לטעון בציניות, שהם אינם קיימים. וכך נוצרת מציאות, שבה לגיטימי להשמיע קול אחד בלבד, הנתפס כקולו של הכלל: כ-ו-ל-ם רוצים ילדים. כ-ו-לם עשויים להתחרט בכל תחום באשר הוא מלבד הורות, ומכאן שלא ייתכן אחרת.
ובכן, מסתבר שיש אחרת. הידיעה על קיומו של המחקר עושה לה כנפיים, ולאט-לאט פונים אליי הורים, המבקשים לדבר על תחושת החרטה. מחיר ההסתרה, הם אומרים, הכרוך בתחושת בדידות ומצוקה גדולה – חמור יותר ממחיר ההודאה בקיומם של רגשות אמביוולנטיים כלפי התפקיד ההורי, אם כי לא בהכרח כלפי הילדים עצמם.
"אם הייתי יכול לבחור שוב, כנראה לא הייתי עושה אותם". צילום אילוסטרציה: סי די בנק
טעות, טועים, טעינו
מדוע הם מסכימים להיחשף? ראשית, כדי לאפשר לאחרים המרגישים כך לדעת שהם לא לבד. שנית, כדי להרחיב את השיח סביב ולהציג תמונה מורכבת ומלאה יותר של תפקיד ההורות, כך שתתאפשר בחירה מדעת ולא מאי-ידיעה. פונים אליי גם אנשים שמכירים הורים שמתחרטים, אך עדיין מורגש חשש גדול לדבר על כך בקול למרות הקודים המחייבים של מחקר אקדמי, המבטיחים שכל הפרטים המזהים יישארו חסויים, שייעשה שימוש בטקסטים בלבד, ויתאפשר המשך דיאלוג גם בתום הראיון.
לא פעם שואלים אותי אם מדובר בתופעה רחבת היקף או שמא בקומץ אנשים בלבד. בשלב הזה מוקדם עדיין לקבוע, וזה גם לא מה שחשוב או מעניין מבחינתי: אני אנתרופולוגית, ומה שאני מבקשת הוא לבחון עמדה כלפי הורות שהוסתרה, ולכן לא נחקרה עד כה, כך שתאיר באור נוסף את החוויה המורכבת הזאת על פניה המשתנות.
למה קשה כל-כך לבטא חרטה על הולדת ילדים – אך נתפש כמובן מאליו שמי שבוחר שלא להולידם, בטוח יתחרט? סיבה אחת יכולה להיות תחושת סיפוק של הורים מהורותם ורצון שגם אחרים יחוו אותה. הסבר אחר טמון בעובדה שילדים נתפשים כנכס הסנטימנטלי יקר הערך הגבוה ביותר, הבטחות רבות מצופות להתממש באמצעותם, ואיך אפשר להתחרט על מה שנתפש כיקר מכל?
ויש עוד הסבר אפשרי: כל עוד אנשים נטולי ילדים מבחירה מתויגים תחת הכותרת של "טועים," הורים תופשים את עצמם כ"מי שעשו את הדבר הנכון." אולי כי עצם הבחירה בחיים ללא ילדים, והיכולת ליהנות מהם עד תום, מעמתות הורים עם התובנה שיש חופש לבחור. ואם יש כזה, הבחירה בהורות אינה מחויבת המציאות, מובנת מאליה ואין בלתה.
"הייתי שמח לו לא היו לי ילדים," אמר לי אחד האבות. "ואם הייתי יכול לבחור שוב, כנראה לא הייתי עושה אותם. לא מצאתי שום יתרון באבהות. אם יש כזה, הוא רק בעתיד, ובשביל זה לא עושים ילדים." "אין ספק שאני אמא נהדרת, אמא טובה, שילדיה חשובים לה," הוסיפה אחת המרואיינות. "אני אוהבת אותם, קוראת ספרים, מקבלת ייעוץ מקצועי ומנסה לעשות את המקסימום כדי לחנך אותם בצורה טובה ולתת להם הרבה חום ואהבה. יש להם חיים טובים ושמחים. ועדיין – אני שונאת להיות אמא. שונאת את התפקיד הזה. הייתי רוצה שהם לא יהיו. אני לא שונאת אותם כבני אדם, אלא את מה שהם עשו לחיים שלי. אני שונאת להיות זו שצריכה לשים גבולות, להעניש. שונאת את חוסר החופש, את היעדר הספונטניות, את הכבלים.
"לכל הורה יש את הרגע הזה שבו הוא מרגיש שהילדים מפריעים לו, מונעים ממנו משהו אחר שהיה רוצה לעשות, גורמים לו להתמודד עם כל מיני קשיים שהיו לו בילדות – והוא שונא אותם באותו רגע. כל ההורים האלה הרגישו כמוני, רק שאני הלכתי וטיפלתי והלכתי לייעוץ. אין לי בעיה עם תינוקות של אחרים. בכיף, שיתרבו, שיהיו הרבה נשים בהיריון, שישמחו. מי שזה עושה לה טוב, שתהיה אמא. אין לי בעיה עם זה. אני אישית לא רוצה לגדל ילדים. אבל יש לי ילדים, ואני מגדלת אותם, וזו חוויה מאוד קשה ."
- אורנה דונט - מייל
.
באדיבות מוסף "זמנים מודרניים".
לפנייה לכתב/ת 
