להלן בדיחה: זוג צעיר רוצה לחסוך וגם לחיות טוב
הדילמה הגיעה גם אלינו: רוצים לחשוב קדימה ולשים 1,000 שקל בצד בכל חודש, אבל מה לעשות שזה אומר לוותר על דברים קטנים אך מהנים, שמקלים את השגרה המעיקה בהווה?
הכל התחיל כשאמרתי שאני רוצה לקנות מחשב נייד. זה לא שאין לנו מחשב בבית, אבל בא לי מחשב נייד. היתה תקופה שהיה לי מחשב צמוד של המשרד, והייתי יושב בשבת בבוקר באיזה בית קפה תורן, מסביבי כל אחד שקוע בנייד שלו. ממש אירופה.
חוץ מזה, עכשיו כשאני כותב ל-ynet ולא למגירה, זה לא לעניין שאני אשב עם מחברת בציבור כמו איזה חפ"ש, ואקרע דפים בקצב. לא חבל על יערות הגשם?
"איך אתה יכול להרשות לעצמך לקנות לפ טופ במצבנו? אין לנו כסף לזה עכשיו", הגיבה רעייתי. "אנחנו צריכים להתחיל לחסוך. מה יהיה בעוד שנה, כשנרצה לעבור דירה או לקנות דירה? עם מה בדיוק?"
"ב-50 אלף שקל שיש לנו בצד לא קונים דירה, מקסימום את יכולה לקנות את מגזין העיצוב החדש, ולראות איך את רוצה לתכנן את הדירה שאת לא יכולה לקנות", השבתי.
בואי נעשה חודש ניסיון
לקנות דירה? זה מעבר ליכולות שלנו כרגע לקנות דירה, אלא אם מישהו מת. יש ירושה? "מה עם סבתא שלך? עבר לה השיעול? תהיי נכדה טובה ותרימי טלפון, עתידנו הכלכלי תלוי בזה. ותמסרי ד"ש, ושנבוא לבקר בקרוב".השאלה היא אם בגלל 1,000-500 שקל לחודש שאני יכול לחסוך אני אמור להפסיק ליהנות מהחיים - לא לצאת, לא לקנות איזה בגד מדי פעם, לא לטייל. לקום בבוקר, ללכת למשרד, לחזור בערב, ללכת לישון - וחוזר חלילה.
מה לעשות שאנחנו לא מרוויחים מספיק בשביל לחסוך יותר מזה. רמת החיים הנוכחית שלנו היא כזו שאם נרצה לחסוך את הסכום הזה, זה אומר שלא נוכל לעשות כלום: אין מסעדה פעם ב... אין את החולצה החדשה שראינו בחנות ההיא בגבעתיים, אין קפה בשישי בבוקר.
מה לעשות שאנחנו לא מרוויחים מיליונים. ועד שיהיו לנו מיליונים, אנחנו צריכים לתכנן את סדרי העדיפויות שלנו בהתאם. אז נכון שאפשר להגיד שרמת החיים שלנו טובה פלוס, אבל אנחנו עובדים קשה בשביל זה. לא גנבתי מאף אחד, ואני ממש לא מתכוון להתנצל על זה.
בואי נעשה חודש ניסיון, אמרתי לגברת. לא נצא, נקנה רק את הדברים ההכרחיים, נראה מה יישאר לנו וכמה זה עלה לנו. הולך?
"טוב, אני מסכימה", היתה התשובה. יופי. יאללה שיהיה בהצלחה, תהיי חזקה שם בחוץ, אוהב אותך, צאי לדרך.
תזכירו לי - איך אני מגיע לחו"ל?
כעבור חודש אמנם נשארו לנו 1,500 שקל בצד, אבל זה עלה לנו יותר מזה בשקט ובשלווה. ויתרנו לגמרי על הדברים הקטנים שעושים לנו טוב בשגרה המשעממת שכולנו חיים בה - עבודה, בית, צרות.
כל אחד מאיתנו סוחב עליו שק של צרות, והדבר היחיד שהופך את זה משמעותי באמת הוא שזה שלנו, ולא של אף אחד אחר. עם כל הקושי, לא הייתי מוכן להתחלף עם אף אחד בעולם; מה אני יודע מה הוא סוחב עליו.
אז ויתרנו על הקפה של שישי בבוקר ועל המסעדה הטובה פעם ב... ועל השחייה שלי וההתעמלות שלה. ואם אני צריך לוותר על השחייה שלי יותר משבוע רצוף זה מתחיל לכאוב לי בכל הגוף.
ויתרנו גם על עוד כמה דברים קטנים שעושים את הייאוש יותר נוח. אני לא מדבר על חו"ל (איפה זה יוצא היום חו"ל? שמועות אומרות שטוב שם) ועל סופי שבוע בצימר או על אוטו חדש, אלא ממש על הדברים הקטנים שפשוט עושים כייף.
אז כן, אין מה לעשות - לחיות עולה כסף, והוויתור הקטן שאני יכול לעשות לא כזה קטן. זו הציפייה לסיים שבוע עבודה ולהריח את יום חמישי ואת היציאה "מעבדות לחירות", והכייף של כולנו לקנות איזה משהו קטן מדי פעם, ולעשות משהו בשביל עצמנו - כל אחד והדברים שגורמים לו להרגיש טוב, חי, חיוני ומה שלא ירצה.
אז אני מצטער, אני לא מוכן לוותר על זה גם אם זה יעלה כמה גרושים, וגם אם זה אומר שכרגע אני לא מצליח לחסוך כמה שקלים בשביל העתיד.
ונכון שאני לא באמת צריך לפ טופ, ואשתי לא באמת צריכה עוד זוג נעליים, אבל זה עושה לנו כייף וזה לא פחות חשוב. צריך לדעת לחיות עם מה שיש לנו וליהנות, ולא עם מה שאין לנו ולסבול.
לפנייה לכתב/ת 
