כיף לחפור עם החברות, אבל אני מוכנה להפסיק
אנחנו מעלות אופציות, מה לעשות ומה לומר ומה לשלוח, ומתי, ומה תהיה המשמעות של שעה, או יום, או מילה או סמיילי, ובסוף רק עושות עוד איזה ויש קטן, לוודא שדיברנו על הכל. אילו מושא השיחה היה שומע חלק מהמסקנות שהגענו אליהן, או אפילו רק את העדכונים, היה בורח מהעיר. אז קיבלתי החלטה מהפכנית
זה התחביב שלנו, שלי ושל חברותיי. לא מוגדר, לא פורמלי, אבל קורה כמעט מידי פגישה: ניתוח אנליטי, מדויק, מעמיק, מפורט, מחושב וכמובן רגשי, לכל פגישה, טלפון, ריב, או מחווה שקורים לאחת מאיתנו.
אנחנו מדברות על הכל. אבל לגמרי לא רק בניתוח המוח הגברי מדובר. שיחה שלמה יכולה להתנהל על המשמעות של חלום על האקס, על איך להיפרד מבחור, על בוס מעצבן, על תחושת בטן רעה לא מוסברת ועוד.
השותפות שלנו, החברות, זו בחייה של זו, לפעמים חורגת מעל לכל גבול מקובל. אין לי ספק שבמקרים שהשיחות סובבות סביב גבר שבחיינו, אילו מושא השיחה היה שומע את חלק מהתובנות והמסקנות שהגענו אליהן, או אפילו רק את העדכונים, הוא לא רק היה חותך את הקשר באותו רגע אלא גם בורח אל מחוץ לעיר, מחשש שפרטי השיחה יגיעו אל האנשים המקורבים אליו, או גרוע מכך - אל אלו הרוצים ברעתו.
לא פעם התקשרתי לחברה ושאלתי אם זה זמן טוב ל"חפירה"
לפעמים, כשהשיחה הולכת להיות טחינה עד דק של סיטואציה מסוימת שקרתה לאחת מאיתנו, אנחנו מבהירות מראש את כוונתנו לחפור בנושא, כדי לבדוק את זמינות הצד השני. לא פעם התקשרתי לחברה בשעה כלשהי משעות היום ושאלתי אם זה זמן טוב ל"חפירה". כי בניגוד למשפט המפורסם שכדאי להפסיק דברים בשיא ולהשאיר טעם לעוד, רק המנתחות המיומנות יודעות שניתוח שנפסק באמצע ולא מגיע אל סיומו דינו כאי ניתוח כלל ויהיה צורך להתחיל את כל העניין מחדש, והסיבוב השני ממש לא מספק כמו הראשון.
והפלא הוא שזה לא נמאס. אנחנו יושבות ומספרות, ודנות, וחושבות, ומעלות אופציות, מה לעשות ומה לומר ומה לשלוח, ומתי, ומה תהיה המשמעות של שעה, או יום, או מילה או סמיילי, ובסוף רק עושות עוד איזה ויש קטן, כדי לוודא שבאמת דיברנו על הכל ושום סוגיה קטנה לא נשמטה מעינינו.
אגב, דיון מעמיק ומפורט בכל נושא אינו מבטיח כלל וכלל שהוא לא יעלה שוב, אם פתאום תתעורר מחשבה או תובנה אחרת בנושא, או סתם תהיה תחושה שלא באמת מיצינו את העניין עד הסוף ויש עוד קצת מאיפה לסחוט את המיץ.
אצלנו אין דבר כזה, אמירה שנזרקת לאוויר ומסתיימת שם
כבר למדתי מניסיוני שגברים ונשים רחוקים מרחק מזרח ומערב בנושא הזה. אצלי ואצל חברותיי בדרך כלל אין דבר כזה, אמירה שנזרקת לאוויר ומסתיימת שם, לא משנה כמה הדבר שטחי וסתמי. והאמת - זה כיף. זה יכול לפעמים לעודד, להצחיק, לעורר תקווה, לעזור להפנים דברים ומה לא, אבל פשוט אין תחליף לתחושת הפורקן האמיתית אחרי שמסתכלים על סוגיה מלמטה, למעלה, מהצד ומכל זווית אפשרית שיש. אף פעם לא האמנתי שנכון לשמור דברים בבטן, ובהיותי שייכת למין הנשי, יש לי מזל שיש לי יכולת, ושותפות, להוציא את האמונה אל הפועל.
אבל שלא יהיה פה רושם לא נכון, אין במה שכתבתי עד כה מילת ביקורת אחת (יהיו כמה שעוד יגיעו בהמשך, מבטיחה) לגבי ההתנהגות הזאת. אני באמת ובתמים מאמינה שאין דבר יותר טוב מלשתף אחרים בתחושות ובמחשבות. החברות הטובות שלי מקשיבות לי באמת ומנטרלות לרגע את התחושות האישיות שלהן ואת החוויות המקבילות שחוו בעבר, מנסות למצוא את העצה שתהיה הטובה ביותר בשבילי. הן מנסות לגרום לי להבין מה אני באמת רוצה ומה באמת יעשה לי טוב, הבנה שלמישהו שלפעמים נמצא בתוך מלכודת הזוגיות אין דרך להגיע אליה. הידיעה הזו, שלא משנה מתי ואיפה, תמיד יהיה לי עם מי לחלוק את כל מה שעובר עלי, מהפרט הכי שולי ושטחי ועד לדברים הכי מהותי, היא בסיס ליציבות שאי אפשר למצוא אותה בשום מקום אחר.
איפה נמצא הכשל המערכתי המובנה שלנו? בניסיון לנתח את הגברים. כאן אני מסכימה מילה במילה עם אי-שם. הואיל והתרגלנו לשייך משמעות, או לנסות למצוא אותה, לכל התנהגות ומחשבה שלנו, רק טבעי שננסה למצוא את אותה משמעות גם אצל הגברים. ופה, חברות יקרות, זה לא עובד. כשאנחנו מדברות על עצמנו תמיד אפשר להגיע למסקנה סופית, לגבש דרך פעולה. הדושיח שמתנהל הוא הדדי ואמיתי, ואנחנו יודעות מה אנחנו חושבות ומרגישות, גם אם לפעמים דרושות כמה שעות טובות כדי להבין את זה. אבל כשמנסים לעבור לצד השני, אין סיכוי להגיע לשום מסקנה ממשית.
השורה התחתונה תמיד תהיה שאנחנו לא באמת יודעות
אנחנו יכולות לקחת את הדבר הכי פעוט שבחור מסוים עשה ולבנות על זה תלי תלים של פרשנויות, עד שאנחנו מגיעות לניתוח אופי מעמיק שאף פסיכולוג לא יתבייש בו. אבל השורה התחתונה תמיד תהיה שאנחנו לא באמת יודעות. המוח הגברי והנשי לא פועל אותו דבר. כל עוד הפרשנות הזו מתנהלת בינינו לבין עצמנו, המסקנות תמיד תהיינה בגדר השערה בלבד. הבעיה היא שהכוח של ההשערה הזו יכול להיות הרסני; הוא יכול לעורר תקווה שגויה שרק תפיל אחר כך, או להכניס לדיכאון על דברים של מה בכך.
ולכן, גם אני נשבעתי להפסיק לנתח התנהגויות גבריות. אבל באותה נשימה שאני מבטיחה לא להיות אקטיבית בניתוחי חסרי שחר של ההתנהגות הגברית, אני נהיית אקטיבית במישור אחר. אני מסכימה, לנסות להבין למה הוא לא התקשר זה מיותר. שנינו היינו באותה פגישה, לשנינו הבוקר האיר למחרת בדיוק באותה שמש, ולשנינו עברו ברגע כזה או אחר מחשבות על פגישת האתמול. הספקות שלנו לגבי הצד השני שווים אולי לספקות של הצד השני לגבינו. היכולת שלו להתקשר זהה ליכולת שלי.
אז יש איזושהי הבנה מובנית בחברה שהגברים מחזרים והנשים מחוזרות. אבל העולם שינה פנים, שתקום האשה שלא תגחך קמעה למראה בחור שמגיע לפגישה ראשונה עם זר פרחים. אז אם לקחנו להם חלק מהתפקידים, אין סיבה שלא ננכס חלק אחר לנו, הנשים. כמו שאני מסכימה שמיותר לנתח התנהגויות גבריות, אני מסרבת להסכים שהכדור יהיה במגרש שלהם בלבד.
ההמתנה לטלפון מיותרת, מייגעת, ולא מהנה, בלשון המעטה. אני יודעת שכמה שלא אנסה, וככל שאבטיח להפסיק לנתח, בפנים, כל עוד זה לא "כן" ולא "לא", המחשבות תמיד ימשיכו להתרוצץ, הניתוח הפנימי תמיד יהיה קיים.
אז כדי להפסיק את זה, אני מחליטה, פה ועכשיו, לא מוכנה יותר להמתין, לשער, לחשוב, לנתח. אני מנכסת לעצמי עכשיו בדיוק את אותם קלפים שנמצאים אצל הגברים. ואם אני רוצה, אני שולחת סימן, טלפון, SMS או כל דבר אחר.
והתשובה שתגיע תבהיר אם זה כן ואם זה לא. הרי הדרך היחידה באמת להפסיק לנתח זה פשוט לדעת.
לפנייה לכתב/ת 
