"הילדה חולה. לא תוכלו לאמץ אותה"

"צפו לבלתי צפוי", היה אחד המסרים החשובים בהכנה לאימוץ בחו"ל שעברו ורד ומיכאל. ולמרות המשפט הזה, שנראה מתאים יותר לספר הרפתקאות מאשר להחלטה משמעותית במיוחד בחיי משפחה, שום דבר לא הכין אותם באמת לטלטלות הרבות ולרצף האירועים העולה על כל דמיון אותו חוו בדרך להגשמת חלומם. בסדרת כתבות חדשה, נצעד עם ורד ומיכאל במסלול המכשולים, שבסופו נפגשים ילד שמחכה לבית אמיתי, אולי הראשון בחייו, ומשפחה המשתוקקת לתת לו את ליבה.

יותר מדי אנשים בעולם

הרעיון נבט כאשר ורד ומיכאל נפגשו בבית ספר לאומנויות בחו"ל, בסביבה אומנותית, צעירה, אידיאולוגית ופילנתרופית. "הרעיון הזה היה חבוי בתודעה שלנו ועלה שוב לאחר ההריון שאיבדנו", ממשיכה ורד ומיכאל מוסיף: "יש יותר מדי אנשים בעולם ואנחנו רצינו עוד ילדים, כך שנראה מאוד הגיוני לאמץ ולעשות באותה הזדמנות מעשה טוב".

ורד ומיכאל בדקו את האפשרויות השונות. "משפחה אומנת  לא רצינו לשקול, כי רצינו לתת גם לעצמנו, אבל בעיקר לילד, את התחושה שהוא שייך למשפחה ללא תנאי", אומרת ורד.

היות ובתהליכי אימוץ בארץ ישנה עדיפות לזוגות ללא ילדים, ורשימת ההמתנה ארוכה מאוד, החליטו בני הזוג על אימוץ מחו"ל. לאחר סבב בין העמותות השונות המטפלות בנושא, נבחרה העמותה שנראתה להם המתאימה ביותר. "לא כל כך עניין אותנו מאיפה הילד (העמותות מתמחות לפי אזורים גיאוגרפים), אבל ידענו שאנחנו רוצים ילד שיתאים ויזואלית למשפחה, בעיקר בגלל שכבר היו ילדים בתמונה ולא רצינו שהוא ירגיש שונה ויתפוס את עצמו כמאומץ הנצחי", אומרת ורד.

 בית הילדים: "ריח של שתן מעורב באוכל"

"הרגשתי שאני בחלום"

באופן אירוני משהו, מהרגע שהחוזה עם העמותה נחתם ועד לרגע שמיכאל וורד טסו לרוסיה לפגוש את התינוקת שהובטחה להם, ארך התהליך 9 חודשים. המידע על התינוקת היה מצומצם. היא בת שנה וננטשה על ידי הוריה הביולוגיים. תמונה שלה השלימה את המידע וגרמה ללבבות לדפוק ולחלומות להירקם. בעוד מיכאל וורד מתחילים במסעם, חיכו לה בארץ בהתרגשות שני האחים לעתיד, המשפחה המורחבת וחדר יפה ומעוצב ובו מיטת תינוקת, רהיט שלא נראה בבית כבר שנים רבות.

"אין לך איך להתכונן לדבר כזה", אומר מיכאל. "קנינו לה בארץ בגדים וצעצועים, קראנו על המקום ועל האזור הספציפי בו נמצא בית היתומים. עשיתי קורס ברוסית עסקית בשביל שאוכל להחליף איתה כמה מילים. אני זוכר התרגשות גדולה וביטחון שהכל יהיה בסדר".

"אני זוכרת התרגשות עצומה ותחושה שאני בחלום, בהזיה. היה לי כמעט קשה להיות עם העיניים פקוחות. אין דרך שיכולה להכין אותך למפגש עם יצור חי שאתה נוסע חצי עולם על מנת לפגוש אותו", מוסיפה ורד.

כשורד ומיכאל הגיעו לעיר הקרובה לבית היתומים, הם התבקשו בהתאם לנהלים, לחתום על טופס בקשה לראות את התינוקת. להפתעתם הרבה, במעמד החתימה, במקום לפגוש פקידה או עובדת סוציאלית, נאמר להם ששר החינוך של המחוז מעוניין להיפגש איתם. בלשכה של שר החינוך ממנה הם זוכרים שלושה דגלים, שלוש מזכירות ושולחן של שר הוא אמר: "אני מצטער מאוד, אבל נפלה כאן טעות – הילדה חולה. אתם לא יכולים לאמץ אותה".

"הם משקרים"

ורד ומיכאל נסעו לבית היתומים. "למרות שהכינו אותנו גם לזה, קיבלנו שוק נוראי מהמקום. עומד שם באוויר ריח של שתן מעורב באוכל, המקום סגור ומחניק ושומעים רק את העקבים של המטפלות. אף אחד לא אומר לך שלום, לא מחייכים אליך ולא מסתכלים לך בעיניים. המתנו לפגישה עם התינוקת באיזה חדר, וברקע שמענו כל הזמן את ה'קליק קליק קליק' הזה של העקבים. שוב הרגשנו בסרט".

כאשר נאמר להם שהתינוקת נסעה לבדיקות ושעליהם לחכות, נציגת העמותה אמרה "הנה, הם מסתירים אותה".

לאחר כשעתיים הגיעה התינוקת, וכן הגיעה הרופאה המקומית המתמחה בקדם אימוץ, אותה שכרו ורד ומיכאל מהארץ. בפגישה עם מנהלת בית היתומים, היא חזרה על העובדה שהתינוקת חולה ושהיא אינה ברת אימוץ. הרופאה דפדפה במחברת הכתובה בעיפרון בקירילית ובמסמכים נוספים. "אם יש לי המלצה להורים שרוצים לאמץ, זה לעשות כל מאמץ ולנסוע עם רופא שמבין בתחום הזה", אומרת ורד.

"היא ביקשה בדיקות מסוימות של נוגדנים מסוימים. בלי הרופאה הזו היינו אבודים. לא היינו יודעים אם התינוקת באמת חולה או לא. זו ממש עבודת בילוש רפואית. הרופאה אמרה 'אני לא צריכה לעשות לה אפילו בדיקות דם, אני בטוחה שהיא באמת חולה. יש לה הפטטיס C ויש פה יותר מדי נתונים שמצטלבים'", היא הוסיפה שזו מחלה סופנית ושהתינוקת נמצאת בשלב בו סיכוייה לחיות קלושים.

"עדיין יכול לראות את הפנים שלה"

"זו הייתה סיטואציה נוראית", נזכרת ורד. "מצאנו את עצמנו בבית יתומים בעיירה נידחת, מביטים בתינוקת מאוד קטנה ומאוד חולה. הרגשתי זעזוע ועצב. ריחמנו על הילדה הזו. בנוסף, חיכו לנו בבית שני ילדים שכבר קיבלו הכנה ותמונה שלה. כל רשת התמיכה שלנו הייתה בהמתנה והבלתי צפוי קרה. ישבנו בבית קפה ליד בית היתומים והיינו פשוט הרוסים".

"אם אני עוצם עכשיו את העיניים, אני עדיין יכול לראות את הפנים שלה", אומר מיכאל. "הרגשתי נורא. הרגשתי שהעולם נחרב באותו רגע. הספקות החלו כמובן קודם, אבל באותו רגע זה היה מוחלט".

• הסיפור באדיבות מרכז פסיפס , התומך במשפחות מאמצות.