תקציב המדינה: הנעלם רב על הגלוי
לאוצר מרחב תמרון מצומצם בבואו לגבש את התקציב, עקב הוצאות קבועות כמו פירעון חובות ותשלומי שכר לעובדי המדינה. הבזבוזים הגדולים נחבאים דווקא בפרטים הקטנים והנסתרים
המספרים היבשים שמרכיבים את התקציב לא מגלים לעין הלא-מומחית את קשיי התקצוב של צורכי החברה והמדינה. הסכומים הכוללים של 316.5 מיליארד בתקציב 2009 ו-325.2 מיליארד שקל בתקציב 2010 מרשימים על פניהם, אבל אפילו הם לא העוגה הריאלית שאמורה לממן את פעולות הממשלה.
הנתח המיועד לחלוקה נע לא יותר מאשר בין שליש לרבע הקופה הנ"ל, כלומר סביב כ-100 מיליארד שקל. המרחב שבו יכולים האוצר והמשרדים לתמרן במימון הפעולות הוא בסדר גודל של עשרות מיליארדי שקלים. וגם בדל"ת אמותיו יש יותר אילוצים מאשר שטחים פתוחים למשחק. זה לא תקציב מנופח, קל וחומר כשצורכי הביטחון נוגסים את חלק הארי.
פרקי התקציב הבולטים, הנוקשים והמשוריינים ליעדים קבועים, מוקדשים לפירעון חובות המדינה (סכום של 75.7 מיליארד ב-2009 וסכום של 76.7 מיליארד ב-2010) ולתשלומי הריבית והעמלות על האשראי שהאוצר מגייס לכיסוי הגירעון (35.6 מיליארד ב-2009 ו-38 מיליארד שקל ב-2010). אלו בלבד נוגסים בכל שנה כשליש מהתקציב.
הנתח הגדול השני אשר נסתר מן העין, הם תשלומי השכר ל-61 אלף עובדי המדינה התקניים שעלותם מפוזרת וחבויה בתקציבי המשרדים, יחד עם ההוצאה הלא-מבוטלת על העסקת עובדי קבלן מחוץ לתקן. אומדן עלות השכר השנתי הכולל חוצה את קו ה-100 מיליארד.
בסדרי הגודל האלה, המחיר של הוספת 10 שרים וסגני שרים לממשלה הזאת לעומת הממשלה הקודמת - בעלות כוללת של 25 מיליון שקל לשנה - בטל בשישים ככל שהוא כשלעצמו ולבדו בזבוז מנקר עיניים. בציבור חוגגים עליו, בשעה שהבזבוזים הגדולים הם לא תחת הפנס הציבורי אלא נחבאים גם הם בפרטים הקטנים והלא-גלויים של תקציבי המשרדים ומערכת הביטחון.
שיטת "הטייס האוטומטי"
הפרטים הקטנים נסתרים גם מחברי הכנסת. התקציב שהממשלה מגישה לאישורם רובו ככולו כותרות ראשיות וראשי פרקים. גם המעט הזה יותר מדי בשביל רובם, שלא טורחים להתעמק בו, כי המספרים לא תמיד מדברים בעד עצמם. התקציב מלא וגדוש ב"כיסים סמויים". למשל, תקציבי השב"כ והמוסד שאינם מופיעים בפרסומים הפומביים.
בעבר נטען שתקציבי השירותים החשאיים מוסווים בפרק הרזרבה הכללית. הטיעון הזה נשמע סביר לפני שנים. קשה להאמין שהוא תקף בתקציב הדו-שנתי - אשר פרק הרזרבה שבו עומד על כ-5 מיליארד שקל כל שנה. ספק רב אם כל הסכום הזה מספיק למימון כל הצרכים של שני השירותים.
הספק הזה תקף גם לגבי התקציב הגלוי של הוועדה לאנרגיה אטומית (כ-148 מיליון שקל, שלא משתנים). גם אם נניח שכן, מאיפה לוקח האוצר את הרזרבה האמיתית? מעקב אחרי עבודת ועדת הכספים מספק חומר למחשבה.
מיד לאחר אישור התקציב בכנסת, מציף את הוועדה ים של בקשות מאגף התקציבים לאשר העברת סכומי עתק מסעיפים שונים לרזרבה ומשם לסעיף אחר. את משמעות השינויים אפשר להסביר בשתי הנחות: או שפעולות המשרדים תוקצבו ברשלנות בסכומים שמעבר לצורכיהם השוטפים, או שהסכומים המבוקשים להעברה נקבעו תחת שם אחר, בידיעה שהם עודפים השמורים מראש לצרכים שלא תוקצבו. ככה זה פחות או יותר כשהתקציב נבנה בשיטת "הטייס האוטומטי" ולא מנקודת אפס, לפי היעדים והצרכים המשתנים.
ה"טייס האוטומטי" הוא הצופן של שיעור הגדלת מסגרת ההוצאה לעומת השנה הקודמת (1.7% בשנים האחרונות וכ-3% בתקציב הדו-שנתי). בקצב זה גדלים פחות או יותר כל סעיפי התקציב המוגש לאישור הממשלה והכנסת. המשחקים נעשים בפרטים הקטנים, בהתמקחויות האינסופיות בין המשרדים לאוצר. ועדת הכספים המאשרת אותם רואה את קצה הקרחון. לחבריה אין זמן ויכולת לחטט במה שמופלא מהם.
עם קצת מאמץ ומחשבון פשוט ניתן לקבל את התמונה הכוללת של נתח התקציב המיועד לצרכים החברתיים. כאן מוצנעות דווקא החדשות הטובות. הפן הרגיש של גודל התקציבים החברתיים מתגלה כהיפוכו של הדימוי הקמצני שנדבק למתכנני התקציב. למשל, מערכת החינוך מהגן עד סוף האוניברסיטה שתקבל 39-37 מיליארד שקל עד סוף 2010. אולי לא מספיק אבל בהחלט לא כסף קטן.
ואם מחברים את התקציבים של כל שירותי הרווחה והתמיכות בנזקקים לסוגיהם, מקבלים בשורה האחרונה והמפתיעה לא פחות מ-40-37 מיליארד שקל כל שנה. הסכומים האלה כוללים את השתתפות הממשלה בקצבאות המוסד לביטוח הלאומי, מלבד החלק של תקציב המוסד. בנוסף, ישנם תקציב הבריאות (18-16 מיליארד שקל), וכ-1.5 מיליארד שקל כל שנה לסבסוד מצרכי היסוד שבפיקוח, לשמירת מחירים נמוכים מתחת לעלות הייצור.
60-54 מיליארד שקל כל שנה, שמממנים יחד את שירותי הרווחה - מלבד מערכת החינוך וההשקעות במבנים - כולל עלויות כוח האדם שמפעילים את השירותים, הם יותר אפילו מתקציב הביטחון (49-46 מיליארד שקל). איפה הכסף הזה ואיפה הביקורת הציבורית, כאילו הממשלה משקיעה יותר בביטחון הצבאי ופחות בחוסן החברתי שהוא לא פחות ביטחוני וקיומי.
השאלה, האם הכסף הגדול מושקע כמו שצריך, לתכלית הראויה ובמקומות הנכונים, היא עניין לדיון אחר במקום אחר. בינתיים, היא חומר למחשבה.
