הפגנות של כאב
"החיבור האוטומטי בין דתיות לבין הזנחת ילדים, שהוא הנחה חילונית די שכיחה, לא נעלם גם מעיני החרדים. כמו כולם, הם מסוגלים לקרוא בין השורות - ולא מוכנים לקבל את הדין הציבורי"
בשעה שאני כותבת את השורות האלה, אני שומעת מסוק מרחף מעליי ללא הרף. רחוב שבטי ישראל בירושלים הוא מתחם משטרתי
כרגע, ואין לי מושג איך אני חוזרת הביתה. כשמישהו מפגין כלפיך אלימות עקבית ונוקבת כזאת, הנטייה הטבעית והבריאה היא לתקוף חזרה. גם שלי.
הפרובוקציות המיותרות שחוללו החרדים בעקבות פתיחת חניון ספרא בשבת, הרגיזו אותי. הם מרגיזים אותי גם כשהם מעירים לי ברחוב, והם מעירים, על שמלה לא ארוכה מידי, ועצם בריח גלויה. אבל הפעם, יש משהו בזעם הנואש שלהם שגורם לי לרצות להקשיב. הפעם, לדעתי, לא מדובר בהפגנת כוח, במאבק על סטטוס קוו, או בתגרות רחוב על השליטה בעיר.
הפעם, אני קוראת עלבון איום ונורא. קבוצות שונות וחברות שונות יעלו על בריקדות למען עקרונות אחרים. יש רק עילה משותפת אחת לכל האנושות לצאת עליה לקרב: הילדים שלה. נסו להגיד לאמא הפרטית שלכם שהיא לא הייתה אימא טובה. סביר להניח שזה לא ייגמר בטוב. אז להגיד לקבוצה שלמה, מוקעת וזרה ואחרת ממילא, שיש בעיות בתפיסת האימהות שלה זו כבר הכרזת מלחמה. בטח ובטח בחברה שמתגאה ומתנאה בתא המשפחתי המיוחד והשלם שלה, ואשר הוא דגל לפני המחנה עבורה. ובכך אי אפשר שלא להאשים את התקשורת באיזושהי שמחה לאיד מוסווית.
הלא ברור שתסמונת כזו או אחרת היא נחלתן של אוכלוסיות שונות. הסטטיסטיקה לא פוסחת על אף שכונה בארץ. אבל כשהתסמונת מתלווה לסימפטומים אחרים, כמו הקפדה על גרביים ארוכים בקיץ, היא מייד מחברת בתוך הראש ומקשרת ומצליבה בין אמונות דתיות והרגלי חיים לבין אכזריות כלפי ילדים והזנחה.
כשפורסמה פרשת אמא טאליבן גם אני כתבתי על הקשר בין סגפנות דתית ובין התעללות בילדים, אבל אז המכנה המשותף היה פתולוגיה. התורה לא דרשה מאף אשה לכסות פנים ברעלה, ומי שעושה כך היא לא חרדית, היא סתם סדיסטית. כלפי עצמה, וממילא כלפי ילדיה.
אבל כאן מדובר באישה, שהיא ככל הנראה חולה. שום קשר להלכה. והחיבור האוטומטי הזה בין דתיות והזנחת ילדים שהוא הנחה חילונית די שכיחה, לא נעלם גם מעיניהם של החרדים, שכמו כל בני אדם שניחנו באינטואיציות, קוראים בין השורות ולא מוכנים לקבל את הדין הציבורי.
כל הדברים הללו לא באים להצדיק השתוללות ילדותית ומסוכנת ברחובות. ובטח שלא באים להקל בעונשה של האם המרעיבה. אבל אולי גם הרוב החילוני-דתי-מסורתי צריך לאמץ כאן איזה מבט אחר כלפי החברה החרדית: פחות מוטה מראש, פחות שיפוטי וסוציולוגי, יותר אישי. אין אימהוּת דתית ואימהוּת חילונית. יש אימהוּת בריאה ויש אימהות חולה. תשאלו את דונלד ויניקוט.
לפנייה לכתב/ת 
חרדים מתפרעים ברחוב יחזקאל
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
