יש טעם להיכנס?

יש מנטרה שמסתובבת וגורסת כי אמנון רובינשטיין, שהיה אחד הפוליטיקאים הנקיים ביותר, הפך להיות אחד הסופרים המלוכלכים ביותר. הוא כותב על פדופילים, קוקסינלים, רחוב הירקון ואלמנטים סליזיים נוספים מתוך המציאות שלנו, והוא עושה זאת במיוחד בקובץ הסיפורים שלו שיצא זה עתה, "כניסה נפרדת". הנה, יש שם סיפור בשם "מלחמת הקוקסינלים ב'יש גבול'" ואת הסיפור "אהבה אסורה" על פדופיל בשם אוטו, ובסיפור השני "במבה", יש ילד שאומר "הירקון מלא ערסים ומזדיינים בתחת".

בכל אופן, התמונה האמיתית שעולה מהסיפורים היא תמונה "נקייה" הרבה יותר, מדויקת ואפילו

מיינסטרימית; אין כאן צלילה לתוך איזה עולם אפל, איזו חצר אחורית בלתי נהירה של ישראליות, שוליים מדירי שינה שהולכים להתפוצץ על הנינוחות הבורגנית.

יש כאן בחירה מודעת ממקום של "אמצע". רובינשטיין אכן כותב על סטודנטים ערבים ועובדים זרים, אבל כותב עליהם כפי שכבר כתבו עליהם לא פעם.

בסיפור "כניסה נפרדת" רובינשטיין חושף את הצביעות הגדולה של אנשי השמאל, כשבעלת בית מזדקנת מחליטה להשכיר דירה לסטודנט ערבי. מצד אחד היא מפמפמת שהיא מ"שלום עכשיו" ו"יש גבול" והיא בעדם, ומצד שני לא מהססת לסלק אותו מהדירה לאחר כמה מבטים עוינים של השכנים ולחץ חברתי מתון.

בכל זאת, בסיומו של הסיפור הזה יש משהו קצת אופטימי. פסימיות אפשר למצוא ב"אני הוהב אותך פלורנס" - כְּתב ביקורת קצת בנאלי וקצת דרמטי מדי כנגד מדיניות גירוש העובדים הזרים.

רובינשטיין כותב עליהם עם המון חמלה, אמפטיה וגם ביקורת חברתית. זה תמיד נוגע ללב, כי תמיד יש באנשים האלה ובדברים שהם עוברים משהו אנושי שמאוד קל להתחבר אליו, במיוחד אם עושים את זה כמו שצריך, וברוב המקרים רובינשטיין עושה את זה כמו שצריך; מהוקצע, קשוב, בלי הפרעות מיותרות, כפי שעשו רבים לפניו.

חידושים גדולים אין פה, אבל סיפור טוב תמיד יהיה סיפור טוב. רובינשטיין מוכיח שהוא לא עוד פנסיונר פוליטי משועמם, שבמקום לדפוק כרטיס באיזה דירקטוריון אנטי-סביבתי, או סתם לכתוב את "זכרונותיו" עבור האגו וההיסטוריה שסופגת הכל, החליט שמתאים לו להיות סופר. 

סופר, עוד סופר

רובינשטיין כבר כתב שלושה רומנים, ובהחלט אפשר לומר שהוא "סופר", אבל אחרי קריאה בקובץ "כניסה נפרדת" מגלים שהוא בעצם "עוד סופר"; הוא לא מביא משהו חדש, מרגש, חתרני, איזה קול ייחודי, איזו השקפה, איזו יכולת תיאורית חדשה. הוא מביא רהיטות, הוא מביא חמלה, אבל אם ננסה לזקק איזשהו סגנון ייחודי או משהו אחר שיותיר חותם - נישאר בידיים ריקות.

בעיה מהותית שעולה כבר מתחילת הספר היא חלק מהדיאלוגים בין הדמויות. ליותר מדי משפטים השתרבבו מילים ספרותיות מדי, גבוהות מדי, שפוגעות מאוד באמינות. שפה דיבורית צריכה להיות שפה דיבורית, במיוחד אם המחבר החליט להיות הכי נאמן לה וכותב "רוֹסים", כשילדים אומרים "רוצים", או "מִשְבָּחָה" כשערבים מתכוונים ל"משפחה".

בעיה מהותית יותר היא רשלנות מסוימת בחלק מהסיפורים. זו רשלנות של טיפול בדמויות, כמו למשל בסיפור "ימים נוראים", המספר על אוטו הפדופיל המיוסר, ועל הדרך הנפשית אותה הוא עושה בעקבות מעצרו. רובינשטיין זורק שם במשפט אגבי שאוטו חשב להתאבד בתחילת המעצר, ואחר כך ממשיך הלאה אל ייסוריו.

רובינשטיין. מוכשר, לא מחדש (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

אז נכון שסיפור קצר הוא פורמט מוגבל, וכל דבר שמטפלים בו או לא מטפלים בו הוא עניין של בחירה. כאן הבחירה היא צורמת. אם הסיפור הוא בעיקר על חיבוטי הנפש של אוטו, היה מקום לתת לזה מקום נרחב יותר.

כך גם בדמות הסטודנט בסיפור "אהבה אסורה", שם מדובר בסיפור אהבה בין פרופסורית לספרות לסטודנט משובש נפשית שלה. יש משהו בדמות הסטודנט שנרקמה שהוא מרתק, הטירוף שלו, ההיסטוריה שלו, המטרות שלו, אבל על כל זה באה יריעת הסיפור הקצר ומכסה את הכל, ואז הטירוף שלו נראה כמו משהו גימיקי ומוחמץ.

זה לא אני, זה המבנה

אולי אפשר לומר את זה על מבנה הסיפור הקצר בכללותו. הוא מביא דגימות, טעימות, אי אפשר לצפות לקבל

ממנו מה שמקבלים מנובלה או רומן, ואולי זה סוד קסמו - הקסמה אינסטנט, אבל הבחירה של רובינשטיין מה להביא ומה להשאיר בחוץ, יוצרת בסיפור הזה ובכמה אחרים איזשהי ארומה של טלנובלה, מקסימום דרמות ויצרים במינימום מרחב.

סיפור קצר טוב לא צריך לדחוס כמה שיותר יסודות דרמטיים לתוך מסגרת מוגבלת, מספיק שאיזה משהו נפשי קטן יתחולל אצל הגיבור, מספיקה איזו תנודה, איזו הארה או תובנה. לדרמות גדולות יש יריעות גדולות, אבל בחלק ניכר מהסיפורים זה כמו תבשיל שגולש מהסיר, וקשה להכיל אותו; סיפורי אהבה, משברים, גירושים נוחתים כמו מטאוריטים ועושים חתיכת מכתש בסיפור הקצר.  

בסך הכל, רובינשטיין הוא בהחלט לא גימיק. אפשר להרגיש שהוא כותב ממקום נכון, שיש לו דברים שחשוב לו לומר אותם, ויש בו חמלה ורגישות שרובנו כבר שכחנו מתי איבדנו, אבל עדיין התחושה היא שהוא צריך לצלול למקום הרבה יותר עמוק בתוך עצמו, אם קיים מקום כזה כמובן, ולנסות לשאול את עצמו איזה דבר מיוחד, שונה, מטלטל הוא יכול להוסיף לעולם הספרותי של כולנו, אם הוא באמת רוצה להיות יותר מ"האקס פוליטיקאי שגם כתב כמה דברים נחמדים".

אמנון רובינשטיין/ כניסה נפרדת, כנרת זמורה ביתן, 255 עמודים