איכה שתק הרב

הנה סיפור קצרצר מתוך מדרש איכה רבה, שכבר כמה שנים מעורר בי מחשבות נוגות על החורבן. הוא מספר כך: "מעשה באישה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה. והיה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו. וכיוון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופינו אותה משכונתו"

התמציתיות של הסיפור שממלאת אותו בעיקר בפערים, מאלצת אותנו הקוראים להפעיל את הדמיון, להשלים את החסר. הסיפור מתחיל באשה שאִבְּדָה את בנה הצעיר, בן-התשחורת, והיא בוכה את אובדנו בלילה. האם רק בלילה היא בוכה, או שרק אז נשמע הבכי שלה? מעבר לקיר שומע אותה רבן גמליאל, ונזכר בחורבן המקדש, וממרר גם הוא בבכי. דרכה הוא מתחבר לאבדן, באמצעותה הוא שומע את הכאב שמצוי גם בתוכו, הכאב על החורבן: "והיה נזכר חורבן בית המקדש". האם ראה אותה מעולם? האם הוא יודע על מה היא בוכה? הסיפור לא מגלה. הכאב הפרטי שלה על אבדן בנה, נמשך אל הבכי שלו על האבדן הלאומי, הגדול יותר.

מרוב בכי ריסיו של רבן גמליאל נושרים. (תהיה: האם ריסיה של האשה גם נשרו?) כמה זמן נמשך הבכי שלו, שנמשך מהבכי שלה בכל לילה: שבועות? חודשים? אולי יותר? אנחנו הקוראים צריכים להכריע. "הרגישו בו תלמידיו". הם הרגישו: אולי בגלל שרבן גמליאל לא היה מרוכז, אולי נראה לפתע זקן לגילו. והם הרגישו. אולי היו אלה העיניים חסרות הריסים. עיניים לא מוגנות, מפחידות משהו.

לאחר זמן ברור לתלמידים, קבוצת בחורים צעירים, שצריך להפסיק את הבכי הזה. תיכף ומייד: "עמדו ופינו אותה משכונתו". נפתרה הבעיה. נגמר הסיפור. זו 'שכונתו' ולא 'שכונתה', להם יש את הכח לפנות. איפה רבן גמליאל? האם תהה מה קרה שהבכי שנפסק? האם התגעגע אליו? האם שאל עליה? השתיקה של הסיפור רומזת שלא. האם האשה יודעת מה ארע, ומדוע גורשה מביתה? (אולי גם היא הניחה, בטעות, שיהודי לא מגרש יהודי).

זה סיפור עצוב וגם ביקורתי וחד מאד. הוא מספר על מחירה של המחיצה בין החורבן והאבדן הפרטי של האשה שבנה מת, לבין חורבן של המקדש שהוא דתי, לאומי וציבורי. דרך האשה רבן גמליאל חווה את החורבן אך הוא אינו מתייחס אליה, גם כשלפתע נעלמה. מכל מקום, המדרש בוחר לא לספר על כך.

עוולה לעולם חוזרת

הביקורת החדה שיש בסיפור מתבהרת כשמרחיבים לרגע את המבט אל ההקשר שבו הוא נטוע. זוהי פתיחתה של מגילת איכה, הפסוקים הראשונים ממש: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה... בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ" הנה היא במגילה האשה השכולה מהסיפור, היא ציון ממש! אשה שיושבת לבדה כאלמנה, דמעתה על לחיה, ואין לה מנחם. באחת הופכת האשה נטולת השם שבסיפור לגילומה של ציון שהיא העיר והעם שנמצאת, מסתבר, ממש כאן מעבר לקיר. ואפשר גם לשמוע אותה, אם רק נטה אוזן. מסתבר שהתלמידים מסלקים את ציון מהשכונה, אותה ציון שעל אובדנה בוכה רבן גמליאל.

הסיפור המיניאטורי הזה מוכיח בדרכו המעודנת כי אותן עוולות בגללן נחרב הבית השני חוזרות שוב ושוב לאחר החורבן, ובאופן אירוני נוצרות דווקא מתוך ההתמודדות

עם האבל על אובדנו. כנראה שלא צריך שנאת חינם, או את קמצא ובר-קמצא. מספיקה כוחנות של תלמידים שלא רואים ממטר, ורב גדול ששותק. בימי בין המיצרים אני מוצאת נחמה בעובדה שחז"ל ידעו להצביע באומץ על המחדלים שלהם עצמם ושל תלמידיהם.

מי הם התלמידים של היום המגרשים מהשכונה? אולי חרדים ששורפים פחי אשפה ולא ברור אם הם אכן רואים מצוקת האם? או נוער שעוקר עצי זית ומגרש מהשדה? בעצם אני יכולה לחשוב גם על קהילה ששולחת מבטים מזרי אימה בבנים ש"סרחו" ומגרשת מהשכונה. לרגע אחד עולה בי הצורך להפסיק להאשים ולשאול את עצמי מתי אני מגרשת מהשכונה בלי לשמוע באמת את הבכי, מי יודע אולי כך תפתח הדרך לגאולה שלמה.

• חנה פנחסי היא עמיתת מחקר במכון הרטמן ומנחת בית מדרש 'אשה אל אחותה' במרכז יעקב הרצוג.